Семья жертвы убийства в Израиле получила компенсацию от государства за ошибки в расследовании дела

במהלך השבעה על בתו הבכורה תהילה ז"ל, צילצל הטלפון של יגאל נגר. המספר לא היה לו מוכר. "תהילה לקחה הלוואה של 10-20 אלף שקלים ולא החזירה", נשמע קול תקיף מעבר לקו. נגר, שזה עתה קבר את בתו, לא היה במצב להשיב. הוא העביר את הטלפון לאחותו ירדנה. "תהילה מתה. נרצחה. אין לך ממי לגבות את החוב", אמרה לאיש וניתקה. לשם מה תהילה לקחה את ההלוואה? יגאל מרכין את ראשו. "הפרקליטות אמרה לנו ש'היא הייתה בהיריון'. הכסף", כך הוא משער, "היה מיועד כנראה לצורך הפלה". ההורים מעריכים שבתם גילתה כי היא בהיריון, ביצעה הפלה, וראיד רושרוש, בן זוגה דאז, גילה את זה. הפרט המטלטל הזה, שנותר עד היום חסוי מעיני הציבור והתקשורת, מציף מחדש את השאלה: האם בשל כך ראיד רושרוש (אז בן 28) נטל באכזריות את חייה של תהילה (לנצח בת 31) אחרי שרוצץ את ראשה באבן במשקל 30 ק"ג, ונמלט מהזירה? המקום שבו השאלה המהותית הזו הייתה אמורה להתברר הוא כמובן בית המשפט. אלא שבשל סדרה של מחדלי חקירה משטרתיים, המשפט כולו הסתיים בעסקת טיעון, ללא הצגת הוכחות, וכתב האישום נגד רושרוש תוקן. מאשמת רצח – סעיף שהיה יכול להוביל למאסר עולם עבורו עם סיכוי נמוך לקיצור – לאישום בהריגה. רושרוש נידון ל-19 שנות מאסר, ומכיוון שהורשע בהריגה בלבד, יהיה זכאי בקרוב לבקש קיצור שליש ממאסרו. ההורים מודיעים שאם וכאשר זה יקרה, הם יתנגדו. מאז המשפט המשפחה לא יודעת מנוח, ובמשך כמעט עשור נאבקת כדי שהמדינה תכיר במחדלי החקירה בתיק. לפני כמה שבועות, המאבק הזה הגיע לסיומו. המדינה הסכימה להגיע להסכם פשרה עם המשפחה, ולשלם פיצויים - אך מבלי להודות ברצף התקלות שגרמו לתיק להסתיים כפי שהסתיים, ומבלי לקחת אחריות. ההורים, אחרי כמעט עשר שנים של התמודדות מול המערכת, הסכימו. אבל עמוק בתוכם עוד מפעפעת התחושה שצדק לא היה כאן. ואם יש רגע אחד שבעיניהם מסמל הכל, זה הרגע הזה: היום שבו הודיעו להם שרושרוש הולך לעסקת טיעון ויורשע רק בהריגה. "התובעת קוראת לנו", משחזר האב יגאל, "ומספרת שרוצים להגיע להסדר טיעון שלפיו רושרוש הרג את תהילה. אני מסתכל עליה ואומר: 'סליחה? התכוונת רצח אותה'". מה היא אמרה? "היא עונה: 'הרג'. אמרתי לה: 'זה הפרצוף של המדינה המזוינת הזאת'. קמתי והלכתי". ברכב שבו נסעו רושרוש ותהילה הייתה מצלמת דרך שתיעדה את מה שקרה בזירה. ראיית זהב ממש. אבל החוקרים פיספסו אותה, לא ניתקו אותה מהמצבר, וכשהתניעו את הרכב המצלמה חזרה לפעול והצילומים החדשים "דרסו" את התיעוד מאותו לילה × × × ב-1985, כשתהילה נגר נולדה, שודרה בערוץ הראשון (והיחיד אז) סדרת הלהיט המיתולוגית Fame, על בית ספר לאמנויות הבמה בניו-יורק. זהבה, האם הטרייה, הייתה מעריצה מושבעת. עד כדי כך שהחליטה לקרוא לבתה תהילה, על שם הסדרה. הילדה הקטנה שגדלה בבית בקיבוץ גינוסר, לחופי הכנרת, הצדיקה את שמה. "היא אהבה לרקוד כמו אמא שלה, אהבה לצפות בתוכניות של צעירי תל-אביב, אהבה את הים ואהבה את החיים", נזכר האב. עם השנים הצטרפו אליה עוד שתי אחיות, נטלי ויסמין, והבית הצנוע בקיבוץ היה מלא מוזיקה, צחוק וריקודים. יגאל מספר שהתפנית החלה כשתהילה הייתה בת 15 וחצי. "היה לתהילה חבר והיא טיפה נלחצה מהיחסים ביניהם. היא אמרה לזהבה ש'היא לא מרגישה נקייה', ונכנסה מזה לטראומה", הוא מספר ולא מרחיב. לאט-לאט ההורים שמו לב שבתם משתנה. "בתיכון איבחנו אצלה מאניה דיפרסיה", מספר יגאל. "בהתחלה זה היה קל, אבל המצב הלך והחמיר במשך הזמן. תהילה לא הצליחה להשתלב, הסתגרה עם עצמה. היא לא לקחה את הכדורים שלה, לא שמה על זה. והיא הייתה בת 18-19, אי-אפשר היה לכפות עליה כלום". שום דבר במראה החיצוני של הנערה היפהפייה לא הסגיר את מה שהתחולל בתוכה. האב מספר שבשלב מסוים אפילו נרשמה לתחרות יופי במרכז, "והיה לה סיכוי, היא הייתה יפהפייה, גבוהה, אבל בגלל הבעיות שלה היא נכנסה ללחץ ופרשה באמצע". לצבא תהילה לא התגייסה, אבל היא עשתה שירות לאומי במד"א. אחר כך חזרה לקיבוץ, למדה איפור, הועסקה בדואר ובמזכירות הקיבוץ, פה ושם עבדה כמלצרית, הסתייעה בקצבה של ביטוח לאומי עקב מצבה ("קטנה, 1,100 שקל", אומר האב), אבל המשיכה לגור בבית גם אחרי גיל 30. "היא הייתה מה שנקרא בעלת צרכים מיוחדים ברמה נמוכה", מספר יגאל. הוא עבד אז במרכז, הרחק מהכנרת, וישן חלק מהלילות בקיבוץ גזר. לא היה לו שום מושג שבתו כבר בעיצומה של מערכת יחסים רעילה ומסוכנת עם מי שלימים יביא למותה. × × × בתחילה שמרה תהילה את בן זוגה בסוד. את ראיד רושרוש, ערבי-נוצרי ממראר, היא פגשה בטבריה. "דמייני בחורה יפהפייה יהודייה הולכת בטבריה, והוא פשוט צד אותה, כמו שצדים חיה חלשה בטבע. השתלט עליה, ניצל אותה, גנב את כספה", אומר האב. איכשהו, האחות נטלי שמעה על החבר החדש וסיפרה לאם. לאב יגאל הן לא סיפרו. "הן פחדו מהתגובה שלי", הוא אומר, "כי ידעו שלא הייתי מרשה לזה לקרות". אז מתי גילית? "רק חודש לפני הרצח. יום חמישי, אני מגיע לסופ"ש, ואין אף אחד בבית. אני מתקשר לזהבה ולבנות והן לא עונות. התחלתי לנקות את הבית ולהכין אותו לקראת שבת, ופתאום באה נטלי. היא אמרה: 'אבא, תהילה יצאה עם ערבי, הוא הכה אותה והיא בבית חולים, ואתה לא מתערב, נקודה'. ככה בנחישות אמרה. נפגעתי. ארזתי תיק ויצאתי מהבית. לקחתי חדר בקיבוץ והלכתי לגור שם חודש לבד. אמרתי להם: 'למה אתם לא רוצים שאתערב? בחיים לא אסכים שיהיה לבת שלי חבר ערבי, אבל אני הרמתי עליה אי פעם ידיים?'" בלילה הקודם תהילה חזרה מאוחר, ובבוקר התקשרה לאמה לעבודה. "בואי לעזור לי, כואב לי הגרון, אני לא מרגישה טוב ואין לי כוח לקום", אמרה. זהבה מספרת שהיא נבהלה כאשר הגיעה וראתה את בתה. "כל הפנים של תהילה היו מלאות חבורות, כאילו מישהו הכה אותה מכות רצח. שאלתי: 'מי עשה לך דבר כזה?' והיא ענתה: 'נפלתי, אמא'. לא האמנתי לה. כשהזזתי את השמיכה ראיתי שהרגליים שלה היו מכוסות בשטפי דם כחולים. נהיה לי רע. שוב שאלתי: 'מי עשה לך את זה?' ותהילה לא ענתה, רק התחילה לבכות". יגאל: "זהבה לקחה אותה לבית חולים והן היו שם עד הלילה וגם הגישו נגדו תלונה במשטרה. הוא נעצר באותו הלילה, אבל שוחרר". וזה כי? "תהילה ביטלה את התלונה נגדו. לדעתי הוא איים עליה שירצח אותה אם לא". יגאל מספר שניסה לדבר עם בתו, אבל תהילה סירבה. בסוף הם הגיעו לסוג של סיכום: "ישבנו איתה וסוכם שהיא לא יוצאת מהבית בלי ידיעה". אבל תהילה לא עמדה בהסכם. "שבועיים לפני הרצח סיפרה לאמה כי היא הולכת לידיד ונשארת אצלו כמה ימים. בדיעבד התברר שהיא חזרה לרושרוש". בכתב האישום נוסח הדפוס הזה במשפט קר אחד: "על אף אלימותו של הנאשם כלפיה, המנוחה המשיכה בקשר עימו, לאחר שהיה מתנצל ומבטיח שהדבר לא יישנה". אבל זה כן קרה, שוב ושוב. עד אותו לילה נורא. בצהריים עוד הספיק לדבר איתה קצרות. "אני משלם עבור הטלפונים של כל המשפחה. התקשר אליי נציג החברה כשתהילה איתו על הקו, והיא רוצה את אישורי להחליף מספר. הבנתי מזה שהיא לא רוצה קשר עם הבחור. אני לא יודע האם הוא מטריד אותה או לא, אבל חשבתי שהיא רוצה לנתק איתו את הקשר ולפתוח דף חדש. אז אני אומר לנציג: 'כל מה שהיא רוצה - תן לה. אני בעל החשבון ואני מאשר'". זו הייתה הפעם האחרונה ששמע את קולה של בתו. כמה שעות אחרי, קצת לפני אחת בלילה, תהילה כבר לא הייתה בחיים. יגאל, אביה של תהילה: "בחודשים הראשונים של המשפט היו לי סיוטים, מחשבות אובדניות. זהבה (האם) צועקת ובוכה כל היום, 'איפה תהילה? איפה תהילה?' אין לי שקט בפנים, הגוף שלי סוער. ואז התגלה אצלי גידול מתקדם במעיים. אני, שבחיים שלי לא לקחתי כדור, נותחתי. אמרתי לרופא: 'אל תעיר אותי מהניתוח. אני לא רוצה לחיות'" × × × כדרכה, הלשון המשפטית מתארת ביובש את מה שאירע שם באותו לילה, אבל זה מספיק כדי להבין את הזוועה שעברה על תהילה. ב-18:57 תהילה התכתבה עם רושרוש, וביקשה שיסיע אותה לטבריה, לקנות כרטיס סים חדש. "בוא נלך להחליף מספר", כתבה. "אין לי אוטו", השיב רושרוש. "אני הולכת לישון", ענתה, אבל הוא הגיע בכל זאת בשעה 20:00, עם אחיו ברכב שטח מסוג קרייזלר צ'ירוקי. השלושה נסעו לטבריה, וסמוך ל-20:30, האח נפרד מהם. בדרכם חזרה, סמוך ל-00:45, נכנס הג'יפ לחניון אספלט, מול הכניסה המזרחית למגדל, צמוד לכביש 90. שם הם יצאו מהרכב ורושרוש החל לתקוף את תהילה. "הוא דחף אותה לשיחים. שם חנק אותה בגרונה והוסיף לחבוט בה בחוזקה בפניה וגרם לה לדימום רב, עד שאיבדה את הכרתה", נכתב בכתב האישום. "רושרוש גרר אותה לצידו הצפוני של החניון, ושם הטיח בראשה אבן שפה במשקל 30 ק"ג, רוצץ את גולגולתה, וגרם למותה. לאחר מכן עזב את החניון ושב לביתו בג'יפ. הגופה נמצאה למחרת ב-7:00 בבוקר, מוטלת בשדה. אלמונית". על מיטתו בקיבוץ גזר, יגאל מספר שהוא חש שקורה משהו. "ליל חורף קר, בדרך כלל אני ישן טוב, אבל בחצות הרגשתי צמרמורת. קמתי לקחת עוד שמיכה. שמתי אותה על הכתפיים, אבל לא חזרתי לישון. הסתובבתי חסר מנוחה. נפשית, משהו לא טוב עבר עליי. אחרי כמה שעות חזרתי למיטה. בשמונה בבוקר פתחתי מחשב וקראתי מבזק ב-ynet שבחורה נרצחה במגדל. אני עוד לא מעכל. ב-8:20 חזרתי למחשב ואין כתבה. הוציאו צו איסור פרסום. פחדתי להתקשר לשאול, אבל נאכלתי מבפנים שזאת אולי תהילה". גם זהבה חשה שמשהו לא תקין. היום שלפני, 19 בדצמבר, היה יום הולדתה ה-58. בעלה היה בקיבוץ גזר, בתה יסמין בתאילנד, אבל תהילה ואחותה נטלי ערכו לה מסיבה קטנה. אחר כך תהילה רצתה לצאת מהבית. האם חששה וניסתה למנוע ממנה ללכת, אבל לא הצליחה לעצור בעדה. זהבה: "אחרי חצי שעה היא סימסה, 'אִמוש, המון מזל טוב'. עניתי: 'תודה בת שלי, אהובה שלי, תשמרי על עצמך הכי בעולם ותקשיבי לאמא כי אני רוצה רק טוב בשבילך'". משבוששה לשוב, זהבה המודאגת הפציצה את הטלפון של תהילה בהודעות, “איפה את?”, “למה את לא בבית?”, “למה את לא עונה?”, ‘אני דואגת. אני מפחדת עלייך”. רק בבוקר נחרדה לגלות שאף הודעה שלה לא נקראה, "והלב שלי נפל". יגאל: "זהבה נסעה באותו בוקר עם אמא שלה לשוק בטבריה. בצומת מגדל הן הבחינו בניידות ואמבולנסים והנהג סיפר שדיווחו בחדשות על מציאת גופה של צעירה. גם נטלי עברה שם וראתה את הניידות. שתיהן הרגישו שמדובר בתהילה. נטלי לא הייתה רגועה. היא התקשרה מהעבודה לזהבה ואספה אותה מטבריה. הן חזרו ועצרו במגדל, אך הורחקו משם על ידי השוטרים. הגופה הייתה עדיין במקום. פתאום נטלי זיהתה מרחוק את המעיל של אחותה". יגאל מתקשה לעצור את הדמעות כשהוא נזכר באותו יום. "רצתי לאוטו, התנעתי ורציתי להיכנס בקיר. רציתי להתאבד, כי ידעתי שזה מה שיקרה. רציתי להגן עליה בדרכים שלי ולא הצלחתי. לא נתנו לי. אני דוהר על כביש 6 בדרך הביתה, והאחיינית שלי מתקשרת: 'תגיע לאבו-כביר'. יצאה אליי מישהי מהמכון ואמרה: 'יש לנו גופה, לא יודעים מי זאת, ורוצים ממך דנ”א'. אחר כך בא שוטר ואמר: 'אין לך מה לחפש פה. יש לנו שלוש נעדרות, אם זו הבת שלך - נודיע לך'". בדרך הביתה התקשר למשטרת טבריה, ושם אמרו לו שיגיע לתחנה. "קיבלו אותי שני קצינים ואמרו: 'תחכה פה לעובדת סוציאלית'. אמרתי שאני מוותר, ואז הם אמרו שיש זיהוי. זאת תהילה". × × × יגאל מספר שעוד בשבעה הגיעו אליו אנשי ימ"ר צפון והכריזו שהתיק פוצח, הכל סגור ורושרוש ייתן את הדין. "אחרי חודש הם עשו מסיבה בימ"ר צפון עם כל הפיקוד. שמו משקאות וכיבוד, וסיפרו לי שהתיק מפוענח והוא הרוצח. אמרתי לממ"ז: 'אני מודה לך שטובי החוקרים חקרו את הרצח של הבת שלי'. רק בדיעבד הבנתי כמה מחדלים היו שם". ואכן, אחרי כחודש, ב-18 בינואר 2017, הוגש כנגד רושרוש כתב אישום בגין רצח. על פניו, מבחינה חקירתית, זה היה אמור להיות תיק יחסית פשוט: היה חשוד, היה רקע לאלימות, הייתה גופה, הייתה אבן מגואלת בדם. רושרוש נעצר והכחיש את המיוחס לו, אבל לכאורה, העדויות היו חדות. אלא שמהר מאוד התברר שהתיק מלא בחורים ובתקלות. באותה עת פירסם "7 ימים" תחקיר מקיף, שנכתב על ידי הח"מ, ובו נחשפו כמה מחדלי חקירה מרכזיים. חלקם מרתיחי דם, חלקם היו יכולים לשמש כחומר לקומדיית טעויות משטרתית. רק שבתיק הזה אין שום דבר מצחיק. הנה כמה דוגמאות: הודעת הווטסאפ שנעלמה: ב-1:38 בלילה, קצת פחות משעה אחרי שעת המוות המשוערת, נשלחה הודעת ווטסאפ מהטלפון של תהילה (שלא נמצא עד היום) לנייד של רושרוש. יחידת הסייבר של ימ"ר צפון קבעה במזכר רשמי שההודעה אכן התקבלה אצלו, "אבל לא ניתן לשחזר אותה, כי בעל הטלפון מחק אותה באופן יזום". אלא שצוות ההגנה שסרק את פלט השיחות שסיפקה לו המשטרה בעצמה - דווקא כן מצא אותה, ודי בקלות. בשעה 1:38:53, צילום של שני לבבות. אות אהבה, כביכול, מהקורבן, למי שרוצץ את גולגולתה. על פי שעת המוות שנקבעה, תהילה לא יכלה לשלוח את ההודעה הזו, כמובן, ולכן המסקנה היא שמישהו ניסה לשבש ראיות. אבל בגלל שיחידת הסייבר לא מצאה את ההודעה, השיבוש לא הוצג. אובדן סרטון מצלמת הרכב: בבית המשפט התברר כי החוקרים פיספסו פרט חשוב לגבי הג'יפ שבו נסעו תהילה ורושרוש: מותקנת בו מצלמת דרך. זו מצלמה שמתעדת אוטומטית את הנעשה, וכשהזיכרון שלה מתמלא, התיעוד הישן "נדרס" על ידי תיעוד חדש, וחוזר חלילה. יש סיכוי גבוה שהמצלמה הזו תיעדה כל מה שקרה מחוץ לג'יפ, גם בליל האירוע. ראיית זהב מדהימה. אלא מה? החוקרים, שפיספסו את המצלמה, לא ניתקו אותה מהמצבר. כשהרכב הותנע כדי להעלות אותו לגרר, המצלמה החלה לפעול שוב ולתעד. התיעוד הזה "דרס" את התיעוד של אותו לילה, ללא אפשרות לשחזרו. זיהום הראיות ברכב: ואיך בכלל הגיע הג'יפ אל הגרר? לפי דוח המשטרה, קצין החקירות ביקש משלושה אזרחים, בהם קרובת משפחה של החשוד ברצח, שייסעו בג'יפ, כשהבלש נוסע מאחוריהם. תקראו שוב, כדי לעכל: ראיה שאמורה להיות סטרילית לצורך בדיקות טביעות אצבע ודנ”א משיער, רוק ודם - עברה מיד ליד. כל אחד מהאזרחים היה לכאורה יכול להעלים ראיות או לשתול אחרות בג'יפ. וכשהרכב הגיע סוף-סוף לכפר מראר, אחד הבלשים נכנס אליו והסיע את הרכב, שהזדהם שוב, לעבר נהג הגרר, ורק אז הוסע משם הג'יפ לבדיקת זיהוי פלילי בעפולה. מה גילו במגרש המכוניות? אלא שסאגת הג'יפ לא מסתיימת. אחרי בדיקת המז"פ הועבר הג'יפ למגרש משטרתי סגור בבית-שאן. לכאורה, הרכב נבדק במסרקות, ועכשיו הוא מחכה למשפט. אלא שכעבור שבוע, הטלפון של אחד החוקרים צילצל. על הקו היה מנהל המגרש, שסיפר כי הוא נכנס לרכב ומצא בו מכשירי סלולר שהזיהוי הפלילי איכשהו פיספס. הוא גם נגע בהם כמובן, והחזיר אותם למקום. החוקר שהוזעק לשם גילה הפתעה נוספת: בתא שמתחת למערכת השמע, נמצא כרטיס סים ועליו כתם חשוד כדם, וגם מה שנראה כטביעת אצבע בצבע אדום. ואם לא די בזה, החוקר מציין במזכר: "ייתכן ונגעתי ללא כפפות במוצג, במהלך החיטוט בין הדברים". עכשיו לך תציג כזו ראיה מזוהמת בבית המשפט. ההמשך גרוע לא פחות: הנתונים שנפרקו מחלק ממכשירי הטלפון הועברו למחשב - ואז נמחקו משם. איפה השקית של תהילה? ערב מותה, כאשר נגר נסעה לטבריה עם רושרוש, הם נקלטו במצלמות האבטחה בעיר. תהילה נראתה שם אוחזת בשקית ניילון שחורה. בבוקר גילוי הגופה, השקית הזו משום מה לא אותרה. חלפו כשבועיים, והחוקרים שבו לזירה, בכלל כדי לחפש שוב את הטלפון של תהילה. ואז, לא הרחק משם, לפתע התגלתה השקית, תלויה על ענף. בתוכה התגלו מטען עם כתם החשוד כדם, כבל טעינה, תעודת הזהות של תהילה, מסגרת של כרטיס סים בלי הכרטיס, קבלה על 60 שקלים, מברשת שיער, סרט בד שחור, עגיל וכרטיס אשראי. בדיון ניסה נציג המשטרה לטעון שהשקית הגיעה לענף בשל מזג האוויר הסוער. התעופפה לה. "התייעצתם עם מטאורולוג איזו רוח צריך כדי להעיף איזה משקל?" נשאל על ידי הסנגורים עו"ד תמי אולמן ועו"ד שמואל ברזני. "לא", השיב. הבעיה היא שעכשיו אין לדעת אם השקית הייתה או לא הייתה שם, אם הוספו פריטים או נגרעו, ולכן כל הראיה הזו לא שמישה. האבן שנותרה בזירה: לפי כתב האישום, כאמור, רושרוש הטיח בראשה של תהילה "אבן שפה במשקל של 30 ק"ג, רוצץ את גולגולתה וגרם למותה". האבן נבדקה פורנזית בזירה, נדגם ממנה דם - ואז היא פשוט הושארה שם למשך שמונה ימים. צריך להבין: הכלי שלפי כתב האישום המקורי שימש לרצח, הראיה המרכזית בתיק, נותר בזירה הפתוחה והפך בינתיים לגלעד מאולתר לזכרה של תהילה ז"ל, מוקף נרות. כמה אנשים נגעו בה? כמה הזיזו אותה? כמה זיהמו? אין לדעת. בחקירה הנגדית נשאל החוקר: "שמונה ימים אחרי שהאבן בזירה, אתה בא לנסות להרים אותה?" "כן", השיב. "ולמרות הרלוונטיות שאתה מוצא, אתה משאיר אותה בזירה?" נשאל. "כן", השיב. "לא ראיתי באותו זמן טעם לתפוס אותה, אחרי שמונה ימים". איפה איכוני הטלפון? אחד הכלים הבסיסיים בחקירת משטרה מודרנית הוא מה שנקרא "מחקר תקשורת": הצלבת נתוני הסלולר של תהילה ורושרוש מול נקודות גיאוגרפיות תחשוף איפה היה כל אחד מהם בכל דקה ודקה באותן שעות. רק שמחקר כזה פשוט לא בוצע. כשנשאל החוקר על כך בבית המשפט השיב: "יש איכונים של הנאשם, אני לא זוכר בדיוק באיזה אזור". אחד הסנגורים תיקן אותו: "אין שום איכונים, של אף אחד. אין חוות דעת, ואין כלום". כלומר, שלוש שעות ו-40 דקות של ליל הרצח נותרו בחזקת חור שחור. למה? לא ברור. היו עוד פאשלות שם, אבל התמונה הכללית ברורה. כשפנינו בשעתו לתגובה לתחקיר, הודו בפרקליטות: "נבקעו בקיעים בראיות שנאספו". אבל זה כבר היה מאוחר מדי. כתב האישום תוקן מרצח – להריגה. ועם זה, משפחתה של תהילה פשוט לא הייתה יכולה להשלים. × × × כשנחתם הסדר הטיעון, זעם המשפחה גלש לרחוב: היו הפגנות מול בית המשפט, מאמרי דעה שזעקו "איפה הצדק", וקמפיין מימון המונים שבו נאספו עשרות אלפי שקלים למאבק משפטי בהחלטה עם פנייה של המשפחה לבג"ץ. אגב, בג"ץ דחה את העתירה. יגאל מספר שהיה לו קשה להגיע לאולם שבו התנהל משפטו של רושרוש. "לא נכחתי בדיונים. לא יכולתי. באתי רק פעמיים: כשהתנגדתי לעסקת הטיעון, ובפעם השנייה ביום פסק הדין. רק 19 שנים הוא קיבל. מבחינתי זה רצח לאומני לכל דבר. בסוף, כששחט אותה, אמר לעצמו 'זו יהודייה'. לא היה פה סיפור אהבה". מה עבר עליכם מאז? "בחודשים הראשונים של המשפט היו לי סיוטים, מחשבות אובדניות. זהבה צועקת ובוכה כל היום, 'איפה תהילה? איפה תהילה?' אין לי שקט בפנים, הגוף שלי סוער. ואז התגלה אצלי גידול מתקדם במעיים. אני, שבחיים שלי לא לקחתי כדור, נותחתי. אמרתי לרופא: 'אל תעיר אותי מהניתוח. נפרדתי מכולם. אני לא רוצה לחיות...' לא הסכמתי לקחת טיפולים כימותרפיים. קיבלתי 15 הקרנות וברחתי. רציתי למות. אני עדיין רוצה למות'", הוא אומר בכאב. אחרי הניתוח נגר החליט שהוא לא חוזר יותר לעבודה. "לקחתי פנסיה מוקדמת מגינוסר, ונסעתי לבד למשך שנה למזרח הרחוק. שכרתי אופנוע ונסעתי מאות ק"מ. רציתי להירגע, אבל כל יום התקשרתי הביתה". כשחזר לארץ, החליטה המשפחה לתבוע את המדינה בגין הרשלנות בחקירה, בעזרת הסיוע המשפטי. עו"ד לילך וויט, הממונה מטעם הסיוע המשפטי לבני משפחה של נפגעי עבירות המתה במחוז חיפה והצפון, מלווה את משפחת נגר מהיום הראשון. "לנפגעי העבירה קורה אסון אדיר", היא אומרת, "אבל אין להם הרבה זכויות בהליך המשפטי מול מבצע העבירה. הם גם לא נחשפים לחומרי החקירה. והמטרה שלנו היא לסייע להם בסוגיות משפטיות וצרכים משפטיים שונים. זה כולל ליווי, סיוע וייצוג משפטי חינם בהליכים המשפטיים הקשורים לעבירה. "בהליך הפלילי ליוותה אותם מטעמנו עו"ד יאנה יורין. היא הגיעה לכל הדיונים והייתה בקשר עם הפרקליטות ועידכנה אותם בכל ההתפתחויות במשפט. רושרוש עירער על פסק הדין לעליון - והפסיד. למרות שנפסק עליו לשלם פיצוי של 285 אלף שקלים למשפחה - עד היום הוא לא שילם". ואז? "כשההליך הפלילי הסתיים, אמרנו שאי-אפשר לשבת בשקט מול עוצמת מחדלי החקירה, ואז מיניתי את עו"ד גלית לובצקי להגיש תביעה אזרחית נגד המדינה, במקור על 600 אלף שקלים". עו"ד לובצקי: "התביעה הוגשה ב-2020 והמדינה ביקשה לסלק אותה על הסף, בטענה שלגורמי החקירה אין חובה כלפי נפגעי עבירה. אחרי שנה וחצי השופט דחה את התביעה, ועירערנו למחוזי. השופטים הבהירו למדינה שהם לא מרוצים מהמצב. שיכנענו אותם להסכים שפסק הדין של השלום יבוטל ונגיש תביעה מתוקנת. הורדנו קצת מהסעיפים ושוב המדינה התנגדה. "השופט הפעם המליץ למדינה לגמור בפשרה של בין 120 ל-140 אלף שקלים, אחרת הוא יפסוק בעצמו. ביולי שעבר נפסק לשלם למשפחת נגר 140 אלף שקלים". זה לא היה באמת התיקון שבמשפחת נגר קיוו לו ונאבקו עבורו שנים. בהסכם הפשרה, שקיבל תוקף של פסק דין, נקבע כי הסכום ישולם "לפנים משורת הדין, ומבלי להודות בכל טענה, עובדה או אחריות" למחדלי החקירה. וקבלת אחריות, זה בדיוק מה שהמשפחה רצתה. אבל אחרי כל כך הרבה שנים של מאבק, כל כך הרבה כאב וכל כך הרבה דמעות, בני המשפחה החליטו שדי, מספיק. "תראי", אומרת עו"ד לובצקי, "תיקון אין, ואין ריפוי. אבל מבחינתנו, עצם ההכרה במחדל היא משמעותית, לא פחות מכסף". תם ולא נשלם. בקיבוץ גינוסר ניצבת מצבתה של תהילה; אבן שיש לבנה, שסותתה בצורה של לב גדול. הסימבוליות ברורה: הצעירה עם הלב הענק, שנקלעה לסיטואציה שדווקא לב היה בדיוק מה שחסר בה. אבל המשפחה החליטה שאת תהילה צריך לזכור לא רק בשל מותה, אלא גם בזכות חייה, ומבקשת עתה להקים פאב על שמה בגינוסר. "החלטנו בבית שאם נקבל פיצוי מהמדינה, נתרום עשרת אלפים דולר ונקים בקיבוץ פאב-מועדון. ביקשתי לבנות את המועדון מכספי תרומות. הכל בעבודה עצמית. מדובר בעלות של כ-150 אלף שקלים. גייסנו מעל מחצית מהסכום, וחסרים לנו עוד 65 אלף שקלים עבור ריהוט, מיזוג אוויר וציוד, ונשמח לתרומות". רעיון מקסים. אתם יודעים כבר איך תקראו לפאב? "Fame, כמובן". • להנצחת תהילה נגר ז"ל ניתן להעביר תרומות לבנק הפועלים, סניף ראש פינה. מס' סניף: 542, מס' חשבון: 136740542