Семнадцатилетний герой фильма «Эмансипация» дважды предал своего отца, не осознавая тяжести поступков

פעמיים בגד בועז בן ה-13 באביו. בפעם האחת, כאשר הוא הפנה אליו, מבלי שהיה לו מושג, את אנשי ההוצאה לפועל שעיקלו את תכולת בית המשפחה בגין חובות האב; בפעם השנייה כאשר גילה סוד גדול שהסתיר האב, שוב - מבלי שהוא מבין את מלוא משמעות מעשהו. בעצם, ישנה גם פעם שלישית, וזו מתרחשת במהלך חגיגת בר המצווה של בועז; ומעשה הבגידה הזה, אולי החמור מכולם, נחשף בהדרגתיות בחלקו השני של "עצמאות", סרטו החדש של משה רוזנטל שמועמד השנה למספר שיא של 16 פרסי אופיר. עוד קודם לכן הוא פתח את פסטיבל הסרטים בירושלים והתחרה בפסטיבל סאנדנס היוקרתי - ושימו לב שיהיו כמה *ספוילרים* כאן בהמשך. השנה היא 1987, ובועז שבת (יאיר מזור המרשים) המתכונן לחגיגת בר המצווה שלו, מתאמן שוב על ליפסינק ל"קלף חזק" של אילנה אביטל. אביו, מאיר (אסי כהן) הוא נהג מונית השקוע בחובות. יום בהיר אחד מגיעים שני אנשים נחמדים אל בניין השיכון בו מתגוררת המשפחה בחולון ושואלים על דירת משפחת שבת. בועז, שנמצא למטה עם חבריו, מפנה אותם בתמימותו, רק כדי לראות את תכולת הבית מרוקנת למרבה הבושה על ידי אותם אנשי ההוצאה לפועל. כשמריבה קולנית פורצת כתוצאה בין ההורים, בועז ושתי אחיותיו הגדולות (מור דמרי ונטע אורבך) מנסים להטביע את קולותיה במשחק ארץ-עיר בחדרם. שבועות מאוחר יותר, כאשר בועז הולך עם אביו לבריכה, הוא מגלה לתדהמתו את מאיר שקוע באקט מיני עם גבר אחר במלתחה. זה לא מעט להפיל על ילד אחד - אבא הומו! - במיוחד כשנדמה שהוא טרם התאושש מתחושת האשמה הרודפת אותו מאז הסיפור ההוא עם ההוצאה לפועל. הגילוי מדיר שינה מעיניו: אבא הוא עתה גם מקור של איום, בעיקר כאשר כלי התקשורת מדווחים על המחלה הזו, איידס, שמשתוללת בקרב הקהילה. כתם לא מוסבר על זרועו של האב משכנע את בועז שאביו חולה במחלה הנוראה, וכשהחרדה נעשית בלתי נסבלת הוא חושף את הסוד בפני אחיותיו. השלושה יוצאים בעקבות האב לשיטוטיו הליליים, שמובילים אותם אל מה שבעיניהם נדמה כגיהינום עלי אדמות: אתר שוטטות לילי של הומואים וטרנסג'נדריות. עשור מאוחר יותר, בועז (עתה בגילומו של עידו טאקו) עובד בתחנת דלק ומתעתד ללמוד באוניברסיטה. האב עזב את הבית ועקבותיו לא נודעו, וגם שתי האחיות נישאו ונעלמות מהסרט. בועז, חברתו וחבריו נקלעים לסיטואציה שבמהלכה מופגנת ההומופוביה שלהם. אבל אז קורה משהו שמעלה מחדש את הסיפור ההוא על האב ונחשפת אשמה נוראה, שלישית במספר, הקשורה בבועז ובו. בועז יוצא למסע של מירוק חטאים; למסע של ירידה אל התופת שבסרטו של רוזנטל היא גן העצמאות התל-אביבי שמעניק לסרט את שמו. ממש כמו באיזה סרט של סקורסזה לפי תסריט של פול שרדר (ע"ע "נהג מונית") - לירידה הזו תהיה פונקציה מטהרת. בועז יחווה בה אלימות והשפלה, אבל הוא ייצא משם, מהגיהינום ששמו עצמאות, אדם טהור יותר. "עצמאות" הוא סיפור של אשמה וכפרה; חטא והיטהרות; ריחוק והשלמה. מזה נובע גם התיאור שלו את הסביבה ההומוסקסואלית: חשוכה, מאיימת, אלימה. זהו דימוי שמזכיר קצת את סרטיו של עמוס גוטמן המנוח, אבל אצל רוזנטל "ההצדקה" לכך יכולה להיות היצמדות לפרספקטיבה המאוימת של בועז. הירידה אל הגיהינום, גן העצמאות, מחזירה אותו אל הרגע ההוא בילדותו, רגע לפני המעבר מילדות לבגרות, שבו צפה בהיחבא, באקראי, באותה סצנה ראשונית הקשורה באביו. הרגע הטראומטי ששינה את חייו. בועז, ממש כפאולוס-שאול התרסי בשעתו, חווה עתה, בבגרותו, בגן העצמאות הלילי, אותה התגלות נוצרית-אבהית שתהפוך אותו לאדם טוב יותר ותאפשר את הפיוס המיוחל. כסרט על בגידה והיטהרות, "עצמאות" הוא סרט טוב למדי. כדרמה משפחתית וסיפור התבגרות - נחשפות חולשותיו. כיוון שעיקר התסריט מופנה לחרדתו של בועז, דמויות משמעותיות כמו האב והאם (קרן צור המצוינת) נותרות לווייניות. סיפור סילוקו של האב, מאיר, מהתא המשפחתי מתואר פה כטיהור של הבית יותר מאשר פעולה שמלווה בכאב אמיתי של פרידה. כאילו חסד עשה בועז הצעיר עם בני משפחתו כאשר חשף את סודו של אביו. בכלל, האב פה הוא לא יותר מאשר מקור של אשמה עבור בנו יותר מדמות ממשית. בסצנה מפתיעה הוא סוטר לבנו בעוצמה ומגרש אותו מהחדר במה שנראה כסיטואציה מופרכת - למה זה קורה, בעצם? ומה הילד כבר עשה? הדמות הזו נתפסת כמאיימת - חיוכיה האבהיים נראים כמעט שטניים - וכאשר היא מדגימה רגש, בעיקר בסצנת השיא של הסרט, זה פשוט לא עובד. איני בטוח אם זה ליהוקו השגוי של כהן או כּשֶל של הבמאי-תסריטאי בכתיבת הדמות הזו, אבל היא פשוט לא מצליחה להפוך ממושא החרדה והאשמה של בועז לאב בשר ודם. הסרט מתרחש כאמור בחולון (כולל סצנה שמחזירה את אולמי ארגמן של פעם), ששימשה גם זירה לסרטו הראשון - והמוצלח יותר לטעמי - של רוזנטל, "קריוקי" (2022). לא רק חולון מחברת בין שני סרטיו של רוזנטל. שכן גם גיבורו של "קריוקי" נקרא מאיר; בשני הסרטים מדובר באיש משפחה שהקיום הבורגני הותיר אותו כבוי. אלא שבעוד "קריוקי" מציע לו את הפנטזיה של חזרה לחיים ושיקום הזוגיות ההטרוסקסואלית, ב"עצמאות" הוא נאלץ להעמיד פנים ולחיות חיים כפולים המתקיימים בחשכה. המעבר ממשבר הבורגנות בסרט האחד לסיפור הגאולה הדתי-נוצרי של הסרט האחר הוא גם מעבר מעולם של תשוקה לעולם של חטא וכפרה. מי שיחפש עוד, ימצא ב"עצמאות" את מקורותיה של סצנת הריקוד היווני החותמת את "קריוקי". שחקניו של "עצמאות" עושים עבודה טובה, ורוזנטל הוא בהחלט במאי משובח. הבעיה היא שהסרט נראה כאילו הוא מתענג על התקופתיות שלו (אני אישית מאסתי בליפסינק כביטוי של נוסטלגיה תקופתית). עיצובו של גן העצמאות התל-אביבי, אף שהוא נמסר מבעד לפרספקטיבה הטראומטית וההומופובית של בועז הילד, לוקה בצמצום. הסצנה שבה בועז המבוגר זוכה לחיבוק מאחד מבאי הגן (אילן חזן), רגע שאמור כנראה לפרוץ את מעטפת הפחד והדחייה שליוותה אותו מאז ילדותו, הותירה אותי אדיש. יש משהו מלאכותי מדי באופן שבו הסרט מגייס את הרגע הזה כדי להחזיר את בועז אל חוויית הבגידה השלישית ולהוציא אותו למסע של כפרה מול האב הישועי. במקום שהמהלך הרגשי יצמח מתוך הדמות, נדמה לעיתים שהסמליות הדתית היא שמכתיבה לה לאן ללכת. ובכל זאת, בצד החיוב, את עיקר השבחים יש לשמור להופעתו של יאיר מזור כבועז בגיל הבר מצווה. מזור נדרש להתמודד בקטעי שנות ה-80 של הסרט עם כמה סצנות טעונות רגשית ועושה זאת בצורה משכנעת ויוצאת דופן בכנותה.