Израильские врачи выявили редкое генетическое заболевание, вызывающее опасные падения уровня сахара у младенцев

בדיעבד, אביה אדרי יודעת שהסימן הראשון כבר היה שם, זמן קצר אחרי יום ההולדת הראשון של בתה. שיינא אסתר, שנולדה בריאה לחלוטין, נעשתה פתאום ישנונית מאוד. אבל לאדרי לא הייתה אז סיבה לחשוד שמשהו חריג מתחולל. ילדים ישנים, ואף אחד לא נבהל מפעוטה שישנה הרבה. "לקראת גיל שנה היא התחילה להיות עייפה כל הזמן וישנה המון", מספרת אדרי, בת 28 מדימונה. "רק אחר כך התברר לנו שהיא לא באמת ישנה, אלא סובלת מנפילות סוכר קשות. הסתובבנו בין בתי חולים, ובכל פעם אמרו לנו שיש לה וירוס, נתנו לה סוכר ונוזלים ושלחו אותנו הביתה. זה חזר על עצמו שוב ושוב במשך שנה שלמה, ולא ידענו מה קורה עם הילדה". אדרי, נשואה לנבו ואם לשלושה, עוסקת בתחום הביוטי, ובעלה עובד במפעלי ים המלח. בנם הבכור בן שש, ושתי בנותיהם, שיינא אסתר (כיום בת ארבע) ויסכה שרה (בת שלוש), אובחנו בהיפראינסוליניזם, מחלה נדירה שבה הלבלב מפריש אינסולין בעודף וגורם לרמת הסוכר בדם לצנוח לערכים מסוכנים. במשך שנה שלמה נעה המשפחה אל בית החולים ובחזרה, עד יום שבת אחד שבו הכל השתנה. "יום אחד היא איבדה את ההכרה, פשוט לא הגיבה לנו", משחזרת אדרי. "בעלי לקח אותה למוקד לרפואה דחופה, ושם גילו שרמת הסוכר שלה נמוכה באופן חריג. התפנינו ברכב לבית החולים, ובדרך היא שוב איבדה את ההכרה. חברנו לאמבולנס, חיברו אותה לסוכר ולא באמת הבינו מה הבעיה. הגענו שוב לסורוקה, ושוב וירוס, נוזלים, סוכר ושילוח הביתה". החיים נמדדים בערכי סוכר רק למחרת בבוקר פנתה המשפחה לרופא המשפחה, וזה הבין שמשהו אינו כשורה. הוא בדק את הסוכר, ראה שהוא שוב נמוך, והפנה אותם ישירות לבית החולים שניידר. "הייתי בשבוע 40 להיריון עם הקטנה שלי, גרנו בדימונה ולא ידענו לכמה זמן אנחנו נוסעים", מספרת אדרי. "בשניידר שמעו את כל ההיסטוריה ואמרו שנצטרך להתאשפז. ידעתי שאני רגע לפני לידה, אבל לא הייתה לי ברירה". בשניידר חיברו לראשונה את האירועים החוזרים לתמונה אחת. כדי לאתר את מקור הצניחות ערכו לשיינא אסתר צום אבחנתי מבוקר, שבמהלכו המתינו בכוונה שרמת הסוכר תרד, כדי למשוך בדיקות דם בדיוק ברגע ההיפוגליקמיה. "חיכו שהסוכר שלה ירד כדי לקחת את הבדיקות בנקודה הזאת", מספרת אדרי. "זה היה מפחיד מאוד. עשינו את זה במכוון, וזה לא משהו שקל להורים להכיל". משם הועברה למחלקה האנדוקרינולוגית, ובדיקות גנטיות שנשלחו לחו"ל איתרו שינוי בגן ABCC8, אחד הגנים המרכזיים בהיפראינסוליניזם מולד. אחרי שנה של נפילות סוכר ותשובות חלקיות, למה שעבר על שיינא אסתר היה סוף-סוף שם. "זה בעצם ההפך מסוכרת", מסבירה אדרי. "הגוף שלה מייצר אינסולין בכמות גבוהה מדי, והסוכר לא מצליח להחזיק מעמד, הוא פשוט צונח כל הזמן. אנחנו לא מזריקים אינסולין, אלא נותנים תרופות שמדכאות את ההפרשה שלו, ומשגיחים כל הזמן על התזונה ועל רמות הסוכר כדי שלא יצנח שוב". האבחנה סיפקה תשובה, אבל לא מנוחה. אם עד אז נמדדו חיי המשפחה בנסיעות אל בית החולים ובחזרה, מעכשיו הם נמדדו בכדורים, בערכי סוכר ובשעות הזנה. "כמות התרופות שלה מטורפת, עשרה כדורים ביום. לכן החליטו להתקין לה צינור שעובר דרך דופן הבטן, מימין לטבור, ישר אל הקיבה. דרכו היא מקבלת את התרופות, ובמהלך היום היא אוכלת תחת השפעתן, אז הסוכר לא יורד. בלילה מחברים אותה להזנה רציפה. האוכל מתפרק לאט, וככה הסוכר לא יורד. זה שומר עליה גם בשעות הבוקר" "כמות התרופות שלה מטורפת, עשרה כדורים ביום", אומרת אדרי. "לכן החליטו להתקין לה צינור שעובר דרך דופן הבטן, מימין לטבור, ישר אל הקיבה. דרכו היא מקבלת את התרופות, ובמהלך היום היא אוכלת תחת השפעתן, אז הסוכר לא יורד". אבל הלילה, עם שעותיו הארוכות בלי ארוחות, דורש פתרון אחר. "אז מחברים אותה להזנה רציפה. האוכל מתפרק לאט, וככה הסוכר לא יורד. זה שומר עליה גם בשעות הבוקר". המשמרת שלא נגמרת לעולם עם הזמן נבנתה סביב שיינא אסתר מערכת מתוזמנת, שבה כל ארוחה, תרופה וחיבור לצינור קורים בזמן. היום כולו, והלילה שלפניו, מכוונים למטרה אחת: לשמור על רמת סוכר יציבה. "בלילה אני מחברת אותה לאוכל שמונה שעות רצופות", היא מספרת. "זה מכשיר מעצבן, כמו בבית חולים, שמצפצף, וצריך לדעת איך להתעסק איתו". עם הבוקר מתחיל רצף הפעולות שמכין אותה ליציאה מהבית. "כשאני מנתקת אותה, שוטפים את הצינור מבפנים ומבחוץ שיהיה נקי, חובשים את האזור בתחבושת אלסטית או ברשת שמגינה עליו, ואז היא מקבלת דרכו אוכל ואת שתי התרופות. היא כבר יודעת לקבל אותן ככה, ואני שולחת אותה לגן". בשער הגן האחריות עוברת לצוות, אבל רק חלקית. גם כששיינא אסתר אינה בבית, אדרי נשארת זמינה. "בגן אמורים להשגיח שהיא אוכלת כמו שצריך, ואם לא, אני צריכה להתערב, לתת לה תרופה או לקחת אותה הביתה ולחבר להזנה. זה מחייב אותי להיות קרובה אליה כל הזמן". לקראת אחר הצהריים חוזר אותו חישוב עדין. "אם היא אוכלת טוב, מה טוב, ואם לא, יש לנו דרך אחרת לדאוג לה", אומרת אדרי. "התפעול קשה מאוד. לנסוע לנופש אצלנו זה לארוז ולקחת איתנו בית חולים. אבל היא מאוד משתדלת, אוכלת כמו שצריך ולוקחת את התרופות בזמן. היא מתוקה ומבינה, וזה עוזר לנו מאוד". בזמן שהמשפחה למדה לתפעל את שגרת הטיפול של שיינא אסתר, החלו להופיע אצל בתם הצעירה, יסכה שרה, סימנים מוכרים מדי - והפעם הם ידעו לקרוא אותם. "זה היה בדיוק אותו דבר, גם אצלה זה התחיל בגיל שנה", מאשרת אדרי. "שוב נסיעות עם אובדן הכרה לסורוקה ולבתי חולים באזור, ושוב אמרו לנו שזה וירוס. אבל הפעם כבר היינו חכמים יותר. ידענו שצריך להגיע לשניידר, ושם אבחנו גם אותה באותה מחלה בדיוק". מבינות הרבה יותר לגילן על אף גילן הצעיר, שתי הבנות כבר מתחילות להבין, הרבה מעבר למצופה, את המחלה שמלווה אותן. "הן יודעות שהן ילדות מיוחדות. הגדולה כבר מרגישה את נפילות הסוכר ויודעת איך זה מרגיש, אז היא ממש דורשת שנטפל בה, למרות שיש לה חיישן צמוד שמאפשר לנו לדעת בכל רגע מה רמת הסוכר", מספרת אדרי. "היא דואגת מאוד לאחותה, כי היא מבינה שגם לה יש את זה. הן בנות שלוש וארבע ועוברות דברים שמבוגר לא יעבור. זה מטורף כמה שהן מבינות". "הן יודעות שהן ילדות מיוחדות. הגדולה כבר מרגישה את נפילות הסוכר ויודעת איך זה מרגיש, אז היא ממש דורשת שנטפל בה, למרות שיש לה חיישן צמוד שמאפשר לנו לדעת בכל רגע מה רמת הסוכר. היא דואגת מאוד לאחותה, כי היא מבינה שגם לה יש את זה. הן בנות שלוש וארבע ועוברות דברים שמבוגר לא יעבור. זה מטורף כמה שהן מבינות" עבור יסכה שרה, המבט באחות הגדולה הופך את מה שעלול היה להיראות מאיים לחלק משגרת הבית. "היא עדיין קטנה מאוד. היא יודעת שיש לה חיישן שמודד לה את הסוכר כל הזמן, שהיא צריכה לאכול טוב, ושכנראה יהיה לה צינור בבטן כמו לאחותה. היא רואה את אחותה, אז זה לא נראה לה מוזר. מבחינתה זה חלק קבוע מהחיים". הצינור שבו משתמשת שיינא אסתר עדיין מקשה עליה בתנועה, ובהמשך הוא צפוי להתחלף בפתרון קל יותר. "אחרי חצי שנה, לפעמים קצת יותר, מחליפים אותו לכפתור שנפתח ונסגר", אומרת אדרי. "התפעול פשוט יותר, אבל החור נשאר וגם המעבר אל הקיבה. לא אשקר, זה מסובך, אבל גם מאוד מרגיע - אנחנו יודעים שיש לנו דרך לטפל בה בנפילת סוכר. אפשר לתת דרכו סוכר, נוזלים או כל דבר שמעלה את הסוכר, וזה עוזר מאוד בתפעול. לא הרבה אנשים מכירים את האפשרות הזאת". הסיפור הפרטי שהפך לשליחות השגרה הזאת אינה נשארת בין קירות הבית. אדרי מרבה לתעד את חיי הבנות ולשתף סרטונים ברשתות החברתיות, ועם הזמן הפכו השיתופים לרמז ראשון עבור הורים שזיהו אצל ילדיהם סימנים דומים. "בזכות השיתופים הרבה אימהות גילו שגם לילדים שלהן יש את המחלה", היא מספרת. "ככל שיותר אימהות פנו אליי, הבנתי שהיא אולי לא נדירה כמו שחושבים. מטורף כמה ששיתוף יכול לעזור לאנשים לגלות מה יש לילד שלהם. אני עצמי לא ידעתי תקופה ארוכה מה יש לבת שלי, וזה נס שלא נגרם לה נזק מוחי אחרי כל נפילות הסוכר ואובדני ההכרה". החשיפה הפכה גם לחלק מעולמן של הבנות. "ברחוב כבר מכירים אותנו ומעודדים אותן, והן אוהבות שמזהים אותן", מספרת אדרי. "גם האחיות בשניידר מכירות אותן מהסרטונים ומרימות להן, וזה עוזר בהתמודדות. התגובות מאה אחוז טובות, והילדים בגן מבינים ויודעים שיש לה סייעת צמודה כל היום". "אנחנו רובוטים, חיים על אוטומט. מה שצריך לעשות אנחנו עושים, בלי להיכנס לזה יותר מדי. זה מה שקיבלנו ואי אפשר לשנות, אפשר רק לבחור להתמודד טוב יותר. ברגע שלא מקבלים את המציאות ורק מתבאסים ממנה, הכל נעשה קשה יותר. צריך פרופורציות. יש דברים גרועים יותר בחיים" גם עבור ההורים העייפים הפכה שגרת הטיפול לטבע שני. "אנחנו רובוטים, חיים על אוטומט", מודה אדרי. "מה שצריך לעשות אנחנו עושים, בלי להיכנס לזה יותר מדי. זה מה שקיבלנו ואי אפשר לשנות, אפשר רק לבחור להתמודד טוב יותר. ברגע שלא מקבלים את המציאות ורק מתבאסים ממנה, הכל נעשה קשה יותר. צריך פרופורציות. יש דברים גרועים יותר בחיים, וזה המעט שאנחנו יכולים לעשות: לקבל את זה באהבה ולתת להן להרגיש ילדות רגילות לחלוטין, לא נטל". אולי משום כך חשוב לה כל כך להמשיך ולחשוף את הסיפור. "חשוב לנו שהורים אחרים יידעו להתייחס לכל נפילת סוכר ולברר אותה לעומק", היא מסכמת. "בדיקת סוכר בדם היא פשוטה, ואם הערך נמוך צריך להמשיך ולברר. אני מאחלת בריאות לכל הילדים המתוקים". כשהלבלב אינו מקבל את האות לעצור היפראינסוליניזם מולד הוא מחלה נדירה שעלולה לגרום לירידות סוכר חוזרות ומסוכנות. "זו בדרך כלל מחלה שמקורה גנטי, ובה הלבלב מפריש אינסולין בכמות שאינה מותאמת לרמת הסוכר בדם, גם כשהגוף לא זקוק לו", מסבירה ד"ר כנרת מזור-אהרונוביץ, מומחית בכירה במכון לאנדוקרינולוגיה וסוכרת בילדים בבית החולים ספרא לילדים שבמרכז הרפואי שיבא. "באופן תקין, כשאנחנו אוכלים רמת הסוכר עולה והאינסולין מתחיל לעבוד. תפקידו להכניס את הסוכר לתאים ואת השומנים למאגרים". לאחר שהאינסולין מסיים את תפקידו, מסבירה, הגוף עובר בהדרגה לצום עד הארוחה הבאה, והצום הארוך ביותר מתרחש בלילה. אז הפרשת האינסולין אמורה לפחות, והורמונים אחרים שומרים על רמת סוכר יציבה. אצל הילדים החולים ההפרשה אינה מבוקרת: "האינסולין מופרש ללא קשר לרמת הסוכר, גם כשהיא תקינה ואפילו כשאין צורך להוריד אותה, ומכאן ירידות הסוכר התכופות". במקרים רבים הסיבה היא שינוי גנטי שמשבש מעין "מתג" בתאי הלבלב, שאמור לווסת את הפרשת האינסולין - תעלה בשם KATP. "שני הגנים המרכזיים הם ABCC8 ו-KCNJ11, ושניהם אחראים לחלקים בתעלה", מסבירה מזור-אהרונוביץ. "שינוי באחד מהם עלול לגרום להפרשת אינסולין גם כשרמת הסוכר נמוכה. בישראל השינוי ב-ABCC8 שכיח יותר". רמת אינסולין גבוהה אינה מעידה בהכרח על היפראינסוליניזם מולד, והיא מופיעה גם בתנגודת לאינסולין ובסוכרת מסוג 2. "בתנגודת התאים אינם מגיבים לאינסולין כראוי, והגוף מפצה בהפרשה מוגברת", אומרת מזור-אהרונוביץ. "בהמשך הלבלב עלול להתעייף ולהתפתח טרום-סוכרת או סוכרת. רואים את זה גם אצל בני נוער, בעיקר עם עודף משקל והשמנה בטנית". סיבה נוספת היא אינסולינומה, גידול נדיר המופיע בעיקר אצל מבוגרים. "בהיפראינסוליניזם מולד, לעומת זאת, הבעיה היא הפרשה שאינה מותאמת לרמת הסוכר". מהם התסמינים? ירידה חדה בסוכר עלולה להתבטא בתחילה בסימנים שנראים שגרתיים, אך בלי טיפול היא עלולה לפגוע במוח ואף לסכן חיים. "הסכנה המרכזית היא למוח, שזקוק לאספקה רציפה של סוכר", מסבירה מזור-אהרונוביץ. "אם הירידה חמורה או ממושכת, עלולה להיגרם פגיעה מוחית". אצל מבוגרים וילדים שכבר מתקשרים, הסימנים הראשונים עשויים לכלול רעב, הזעה מוגברת וטשטוש. "אלה סימני אזהרה שדורשים תגובה מיידית - אכילה או שתייה שיעלו את הסוכר", היא אומרת. אצל תינוקות קשה יותר לזהות. "המחלה יכולה להתבטא כבר ביממה הראשונה לחיים, ותינוק אינו יכול לומר שמשהו לא בסדר. לפעמים הסימנים קלים: חוסר תיאבון, ישנוניות או קושי להתעורר לארוחות". בלי טיפול המצב עלול להידרדר במהירות. "תינוק, ילד או מבוגר עלולים לאבד הכרה ולפרכס, ואם הסוכר נותר נמוך מאוד לאורך זמן עלולים להיגרם נזק מוחי ואף מוות", מדגישה מזור-אהרונוביץ. "זו מחלה שעלולה להיות מסכנת חיים, וכשיודעים שהילד חולה בה פועלים כדי למנוע את המצבים האלה". ד"ר מזור-אהרונוביץ: "תינוק, ילד או מבוגר עלולים לאבד הכרה ולפרכס, ואם הסוכר נותר נמוך מאוד לאורך זמן עלולים להיגרם נזק מוחי ואף מוות. זו מחלה שעלולה להיות מסכנת חיים, וכשיודעים שהילד חולה בה פועלים כדי למנוע את המצבים האלה" איך מאבחנים ואיך מטפלים? כשידוע על מקרה במשפחה ועל השינוי הגנטי, אפשר להתחיל את האבחון עוד לפני הלידה, באמצעות בדיקת מי שפיר או סיסי שליה. אבל ברוב המקרים החשד מתעורר רק אחרי הלידה. "בדרך כלל אנחנו מקבלים טלפון מהפגייה על תינוק עם ירידות סוכר חוזרות", אומרת מזור-אהרונוביץ. ירידות סוכר אחרי הלידה שכיחות יחסית, והאנדוקרינולוגים אינם נקראים לכל מדידה נמוכה. "זה הלחם והמים של הצוותים בפגייה ובתינוקייה. אנחנו נכנסים לתמונה כשלא מצליחים להעלות את הסוכר של התינוק - הוא זקוק לעירוי עם כמות גבוהה מאוד של סוכר, ולפעמים גם זה לא מספיק. אז כבר ברור שצריך לברר". לא כל מקרה נובע ממחלה גנטית מתמשכת. לעיתים מדובר בהיפראינסוליניזם חולף, שנגרם מנסיבות ההיריון או הלידה. "אם התינוק היה במצוקה במהלך הלידה ולא קיבל מספיק חמצן, זה יכול להשפיע על הלבלב ולגרום להפרשה מוגברת", מסבירה מזור-אהרונוביץ. מצב חולף מופיע גם אצל תינוקות לאימהות עם סוכרת לא מאוזנת, מסוג 1 או 2: "הסוכר הגבוה בדם האם עובר לעובר, והלבלב שלו מגיב בהפרשה מוגברת. אחרי הלידה הסוכר מהאם כבר לא מגיע, אבל הלבלב עדיין רגיל להפריש הרבה, ולכן עלולות להופיע ירידות סוכר. אצל חלק זה נמשך יום-יומיים ואצל אחרים כמה שבועות, אבל זה אמור לחלוף". סיבה נוספת היא משקל לידה נמוך ביחס לגיל ההיריון: "לעיתים מיילדים תינוקות כאלה לפני הזמן משום שאינם גדלים היטב ברחם, וגם הם עלולים לפתח היפראינסוליניזם חולף". כשירידות הסוכר נמשכות והצורך בכמויות גדולות של סוכר אינו פוחת, עולה החשד להיפראינסוליניזם גנטי. "לפי האופן שבו הילד מגיב לטיפול אפשר להבין אם מדובר במצב מתמשך", היא אומרת. "במקרים הקשים המחלה מתבטאת מיד אחרי הלידה, והצורות הקלות מתגלות רק בהמשך". בדיקת סוכר אינה נערכת לכל יילוד, אבל יש נסיבות שמחייבות אותה: לידה קשה, תינוק שנולד גדול או קטן ביחס לגיל ההיריון, ותינוק לאם עם סוכרת. "אם בימים הראשונים התינוק אינו מתעורר לאכול, נעשה ישנוני, מאבד הכרה או מפרכס - בודקים מיד גם את רמת הסוכר. אלה מצבים שהצוותים מכירים היטב". הטיפול מותאם לחומרת המחלה ולתגובת הילד. תחילה מנסים בדרך כלל דיאזוקסיד, ככדור מומס או כסירופ. "נותנים אותו לעיתים כבר בפגייה או בטיפול נמרץ יילודים, גם כשההערכה היא שמדובר במצב חולף, וחלק לא קטן מהילדים עם היפראינסוליניזם מולד מגיבים אליו", מסבירה מזור-אהרונוביץ. התרופה פועלת על התעלה שמווסתת את הפרשת האינסולין, אבל בצורות הקשות אינה תמיד יעילה. "יש מוטציות שבהן התעלה כלל אינה נוצרת, ואז אין לתרופה על מה לפעול".