Семья ветерана, победившего посттравматическое расстройство, делится опытом выживания и любви

ליום ההולדת של בעלה רון קנתה דורין עבדן בלוני הליום. זו הייתה אמורה להיות הפתעה קטנה ומשמחת. הם הלכו לישון, ובסביבות ארבע לפנות בוקר אחד הבלונים נגע בעגלה של התינוק שלהם והשמיע רעש פתאומי. דורין התעוררה וגילתה את בעלה מפרכס לצידה. "לא הבנתי מה קורה", היא נזכרת. "הלכתי להביא לו משהו מתוק כי חשבתי שזו בכלל נפילת סוכר. הוא לא הגיב לי. חיבקתי אותו ולא ידעתי איך לתפעל את זה. אף אחד לא מלמד אותנו איך לתפקד בתור בנות זוג של הלומי קרב". אחרי שנרגע, היא קמה בבוקר והלכה לעבודה. כשחזרה, רון עדיין ישן. "הוא ישן עד שש בערב. הגוף שלו פשוט היה בטראומה. כשהוא קם וסיפרתי לו מה קרה, הוא בכלל לא זכר". אמרתי לאחותי: 'וואי, איזה חתיך' דורין עבדן, 35, מתגוררת בקריית אונו עם רון עבדן, 30, ושני בניהם – בני ארבע ושנה וחצי. היא עצמאית, מבשלת לאירועים ומעבירה סדנאות בישול, ובעונה ה־12 והאחרונה של "מאסטר שף" הגיעה למקום השביעי. רון, נכה צה"ל המתמודד גם עם פוסט־טראומה, עובד כיום בעמותת "בלב אחד", שמלווה לוחמים פצועים. גם דורין הפכה עם השנים לחלק מהעמותה ומבשלת באירועים ובפעילויות שלה. איך הכרתם? דורין: "אני ראיתי אותו קודם בטלוויזיה. הוא הופיע ב'דה וויס', ואני בכלל הייתי אז בזוגיות. אמרתי לאחותי: 'וואי, איזה חתיך, הייתי יוצאת איתו'. כמה שנים אחר כך הוא פשוט שלח לי הודעה באינסטגרם". רון: "כתבתי לה 'אני מכיר אותך מאיפשהו'. עד היום היא בטוחה שזה היה משפט פתיחה, ואני באמת חשבתי שאני מכיר אותה". הם נפגשו ב־2019 ומאז, לדבריה, "לא נפרדנו". הפציעה ששינתה את חייו של רון התרחשה ארבע שנים קודם לכן. הוא היה לוחם בגדוד שמשון של חטיבת כפיר. באוגוסט 2015, בזמן שמירה במוצב באזור בית לחם ובית ג'אלה, הגיעו שלושה מחבלים על קטנוע והשליכו מטען צינור. המטען התפוצץ במרחק של מטרים ספורים ממנו. רסיסים חדרו לעינו השמאלית, ובבית החולים נאלצו לעקור אותה. אובדן הראייה בעין אחת פגע בשדה הראייה וביכולת לאמוד מרחקים: בתחילת הדרך התקשה לנהוג, למזוג שתייה ואפילו להביא כף אל הפה. "היום למדתי להסתדר עם זה הרבה יותר טוב, אבל זה תמיד שם. בחושך, למשל, אני עדיין נכנס לפעמים בדלתות ובדברים כי קשה לי לאמוד מרחק". הפגיעה הפיזית הייתה ברורה, אבל את הפגיעה הנפשית לקח לו הרבה יותר זמן לזהות. "בהתחלה הייתי מתנהג כמו הלום קרב ופוסט־טראומטי, אבל לא ידעתי שזה מה שיש לי", אומר רון. "חשבתי: נפצעתי, זו תקופה והיא תעבור. אבל זה התפתח להתפרצויות כעס ולסיוטים בלילה. יש לי הרבה טריגרים – אפילו ניצוץ של מצית יכול להכניס אותי לשנייה בחזרה לסצנה ההיא. אם מישהו מבהיל אותי מאחור או שיש פיצוצים ובומים, אני מתחיל להזיע, להילחץ ולחזור אחורה". דורין, כשהכרת את רון, ידעת שהוא עיוור בעין אחת. זה הפריע לך? "בהתחלה ראיתי בעיקר את הנכות הפיזית ואת חוסר הביטחון שלו. כשהיינו יוצאים למסעדה הוא היה אומר לי, 'תדברי את עם המלצרית'. כשהלכנו לקנות בגדים היה אומר, 'לכי את, דברי את'. הוא היה מוריד את הראש ומתבייש, ואני הייתי שם ומלווה אותו". רון מודה שהפגישה איתה הפחידה אותו. "הכי הבהיל אותי שהיא תראה את העין ותשפוט אותי. כבר נכוויתי מזה לפני כן". ככל שהקשר ביניהם העמיק, דורין נחשפה גם לצדדים שלא הכירה בתחילת הדרך, לרגעים שבהם הפוסט־טראומה של רון השתלטה על הבית. "היו מצבים שהוא היה מתפרץ, צועק ודברים היו נזרקים בבית. אני הייתי צריכה להבין ולהרגיע אותו, ובמקביל גם להתמודד בעצמי עם כל מה שזה עושה לי. זה קשה ברמות". עברה לך מחשבה פשוט לקום וללכת? "לפעמים אמרתי לעצמי: מה אני צריכה את זה? ואז התחרטתי שאני בכלל חושבת ככה. כי הוא הבית שלי. הוא האבא של הילדים שלי ואני אוהבת אותו. גם לי יש בעיות וקשיים והוא תומך בי. בסוף אנחנו בונים אחד את השנייה". מה זה אומר להיות אבא שמתמודד עם פוסט־טראומה? רון: "צעקות יכולות ממש לשחרר לי את הברגים. נגיד כשהילד מתעצבן וצועק, קרה שהייתי מחזיר לו בצעקות, והילד היה נבהל ולפעמים אפילו רועד. מצד שני, הילדים גם מאוד עזרו לי. כשאתה פוסט־טראומטי ובשלב מסוים מרגיש שאתה כלום ושום דבר, פתאום יש לך אחריות. יש לך בשביל מה לקום בבוקר, יש לך איזושהי תקווה, משהו להיאחז בו". המקום שנתן שקט נפשי אחד השינויים המשמעותיים בחיי המשפחה הגיע דרך עמותת "בלב אחד", המלווה לוחמים פצועים ובני משפחותיהם ומעניקה להם מעטפת של תמיכה, טיפולים ופעילויות שיקום. "זה מקום שהחזיר אותי לחיים, שיקם אותי והציל אותי חד־משמעית. היום אני חי ונושם את העמותה 24/7, עובד שם ביום־יום ומנהל שם כל מיני דברים. זה מקום שנתן לי המון שקט נפשי והמון גב - לי, לילדים שלי ולאשתי. קיבלתי שם גם טיפולים נפשיים ופיזיים ובעצם כל מעטפת שהיינו צריכים", מספר רון. העמותה שינתה גם את הדרך שבה דורין למדה לחיות לצד הפוסט־טראומה של רון. "בעמותה עורכים לנו ערבי נשים, ושם מלמדים אותנו ונותנים לנו כלים איך להגיב ברגעים האלה. פעם, כשהוא היה מתפרץ, הייתי צועקת עליו בחזרה ומחזירה מלחמה. היום אני מבינה שזה בדיוק ההפך – שצריך להיות יותר רגישה, לחבק, להרגיע ולא להתנגח בו. בהתחלה פשוט לא היו לי הכלים לדעת איך להתמודד עם זה. היום גם אם יש כעס, יודעים להיכנס לחדר, לנשום, להירגע ולצאת. יש שינוי מטורף". את המקום שנתן כל כך הרבה למשפחה מחזירה דורין בדרך שלה – דרך האוכל. כיום כאמור היא מבשלת לפעילויות ולסדנאות של העמותה, כולל פעילויות לנשים ולחיילות פצועות. אלא שמאחורי האהבה הגדולה שלה לאוכל מסתתר סיפור חיים לא שגרתי בכלל. בצעירותה שקלה דורין כ־150 ק"ג. היא רצתה להתגייס לצבא וכשהצבא סירב לגייס אותה בגלל משקלה, החליטה לעבור ניתוח לקיצור קיבה. אלא שהניתוח הסתבך. "נוצר חור בקיבה ולא הצליחו לתקן אותו במשך חמש שנים. חמש שנים אכלתי דרך צינורות והייתי מאושפזת. היה לי חדר בהדסה עין כרם". לבסוף נכרתה קיבתה לחלוטין. היום הוושט שלה מחוברת ישירות למעי, והאכילה עדיין גובה ממנה מחיר כבד. "בערך 20 דקות אחרי שאני אוכלת אני כבר בשירותים עם כאבים. יש לי התכווצויות ברמה של כאבי לידה, לפעמים עד כדי התעלפות. יש דברים, כמו סוכר, שאני בכלל נמנעת מהם כי הגוף שלי לא מצליח להתמודד איתם. אבל למרות הכול אני ממשיכה לאכול ולטעום, כי אוכל ובישול הם האהבה הכי גדולה שלי". דווקא אחרי חמש שנים שבהן כמעט לא יכלה לאכול, נולדה אצלה תשוקה גדולה לאוכל ולבישול. "הייתי בבית בשיקום, נרדמת עם תוכניות בישול וקמה ל'מאסטר שף'. פתאום, בגיל 24, נכנסתי למטבח. זרקתי המון סירים ותבניות שנשרפו בדרך, עד שאנשים התחילו להגיד לי: 'וואו, האוכל שלך טעים'. אחרי חמש שנים שלא אכלתי, פשוט רציתי לטעום מהכול ולהכין הכול". ואז החלטת להירשם ל"מאסטר שף"? "כל השנים חפרו לי להירשם. יום אחד כשהייתי בהיריון ראיתי מודעה ואמרתי: 'יאללה, אני אירשם, אראה לכולם שלא מקבלים אותי ושיניחו לי'". להפתעתה, קיבלו אותה. שבוע בלבד אחרי שילדה את בנה השני בקיסרי כבר הגיעה לצילומים. היא הודחה מהתוכנית במקום השביעי. "בהתחלה הייתה נפילת מתח, אבל אחר כך הבנתי שזה היה בדיוק הזמן שלי. זו הייתה חוויה ששינתה לי את החיים מקצה לקצה. סוף סוף מצאתי משהו שאני אוהבת ושאני טובה בו". מה המסר שלכם להלומי קרב ולבני ובנות הזוג שלהם? רון: "המסע קשה מאוד. יש פלאשבקים, סיוטים ודברים שאנשים מבחוץ לא תמיד יכולים להבין. אבל חשוב לדבר, חשוב למצוא מקום שמכיל אותך וחשוב לחפש כלים. אפשר ללמוד לחיות לצד הפוסט־טראומה. היא לא נעלמת, אבל אפשר לחיות איתה ולעשות דברים יפים". דורין פונה דווקא לנשים: "כל אישה שנשואה להלום קרב היא מלכה מבחינתי, כי אני יודעת מה הן עוברות. אבל הכי חשוב למצוא מקום שייתן לכן כלים. אנחנו לא יכולות לדעת לבד איך להגיב ואיך להתמודד עם אירועים כאלה". ורון מבקש להוסיף הסתייגות אחת חשובה: "מה שמתאים לי לא בהכרח מתאים להלום קרב אחר. לכל אחד יש דרך אחרת. הדבר החשוב הוא למצוא את הדרך שעוזרת לך ולפוסט־טראומה שלך".