Режиссер Нитан Галеви снял свой последний фильм «Утешение» за два месяца до смерти от рака

עוד בשיחה הראשונה ביניהם, ניצן גלעדי סיפר לריימונד אמסלם, כוכבת סרטו הקצר "נחמה" שאותו צילם חודשיים לפני מותו, שהוא חולה בסרטן סופני. אחר כך הנושא לא עלה יותר בשיחות ביניהם, גם כשראתה אותו ברגעי חולשתו. "הוא אמר לי, 'אני בשלב סופי במחלה הארורה ואיבדתי תקווה', אבל מהרגע שהוא שם לי את זה מול הפנים, עבדתי עם הבן אדם הכי חי שיש", היא אומרת. "הוא היה סוס עבודה. לפעמים היה לי לא נעים שלא שאלתי אותו מה שלומו, אבל כיוון שזה לא מה שהוא רצה, לא שאלתי". ראית אותו גם בחולשתו? "בהחלט, אבל כוח היצירה שלו היה כל כך גדול. היה זמן שהיה לו קשה לעמוד על הרגליים, אז הבאנו לו מזרון והוא ישב עליו, אבל לא עשינו מזה ביג דיל". עד כמה כוח היצירה שלו היה גדול? "לסרט קצר אתה לא עושה כל כך הרבה חזרות, אבל עשינו. בכל שנות הקריירה שלי לא פגשתי במאי שעובד בקפדנות כזאת. הוא נותן לשחקנים תחושה שהם יכולים להתרווח בתוך הדמות. תסריטים הם תמיד ביוגרפיים באיזשהו אופן, גם אם הם רחוקים מאיתנו שנות אור, והסתקרנתי לדעת מי ההורים שלו, כי 'נחמה' עוסק באהבה הורית. הוא שאל אותי אם אני רוצה לנסוע איתו ועם המשפחה שלו לצילומים במצפה רמון, וככה היה לנו זמן גם לדבר ולהכיר אותם. בצילומים הם כל הזמן הגישו לנו מטעמים, וראית את האהבה שלהם אליו דרך הידיים". "הוא לא הצליח לישון אחרי הטיפולים", אומרת אמו רחל, אחות במקצועה, "הוא היה קם ומתחיל להתעסק במחשב. המוח שלו עבד כל הזמן. אחד הרופאים אמר לו לקראת הסוף, 'אנחנו מכניסים לך רעלים לגוף כדי להאריך את החיים שלך'. אז הוא אמר לו, 'תודה רבה, אני לא רוצה רעלים. אני אחיה כמה שאני אחיה, אבל בלי רעלים'. "הוא סיים את הסרט יומיים לפני שהיה לו אירוע מוחי והוא נכנס למצב של חוסר הכרה. בסוף הוא לא רצה לחיות יותר. הוא סבל כל כך, אז חיבקתי אותו, נשכבתי יחד איתו על המיטה ובכיתי. 'תשחררי אמא'לה, תשחררי', הוא אמר, ואני המשכתי לבכות. זה היה מעיין של דמעות". "השוט ויום הצילום היו הכי חשובים לו", מספרת חברתו הטובה מורן רוזנבלט ששיחקה בסרט ובסרטו "חתונה מנייר", עליו זכתה בפרס אופיר לשחקנית הראשית על משחקה המרשים. "כשהיינו בצילומים הוא אמר לי ולתמר בת הזוג שלי, שהוא כבר בשלב שבו הוא מתחיל לשמוע קולות. היו לו כבר רגעים של הזיות. "בדרך כלל הוא היה צוות בידור על הסט. הוא נהג להשתולל. ב'נחמה' הוא ריכז את כל הכוחות בשביל להצליח לביים. חברה שלו אמרה לי שהוא אמר לה שב'נחמה' הוא היה בלתי-נסבל על הסט. אמרתי לה, 'לא נכון'. הוא היה מדהים. בסוף הוא אמר, 'נראה לי שיצא לי משהו נכון'. הרגש שם מאוד מדויק". אמסלם: "משהו ב'נחמה' מאוד מזוקק. הוא אמר לי, 'חשוב לי שהסרט ייגע באנשים ושאנשים יזכרו שיש הרבה נחמות שמסתובבות בינינו עם כאב עצום, נשים שהכאב שלהן שקוף'. היו לו ניואנסים ודרישות מהדמויות שלו. לא רציתי שישפטו את הדמות שלי לפי איך שהיא מתלבשת, עם חולצה שחושפת את הבטן, אבל הוא פשוט הלך איתי ראש בראש על זה. הוא אהב למתוח את הגבולות של השחקנים. הוא אמר לי, 'תתמודדי עם זה". "כשהגעתי להקרנה של הסרט, כשניצן היה ברגעיו האחרונים, פתאום ראיתי את הסרט במלוא נחמתו", אומרת רוזנבלט. בהלוויה שלו, כשאני ועוד חברים ראינו את אמא שלו כואבת ובוכה, אמרנו, 'הוא כתב את זה בשבילה, הוא כתב את זה עליה'". השחקנית מילי אביטל, מהחברות הכי טובות של גלעדי, רצתה לשחק בסרט. "התחננתי להיות בסרט האחרון שלו", היא מספרת. "אמרתי לו, 'מה אני צריכה לעשות כדי לקבל תפקיד בסרט שלך? בבקשה'. אבל הוא אמר לי, 'לא, את לא מתאימה. זה בול לריימונד'. זה מה שאהבתי אצלו. לפני הכל הוא הוא היה ממש נאמן לסרטים. "אנחנו ידענו שזה הסרט האחרון שלו, אבל מצד שני ידעתי שהתפקיד שלי כחברה תמיד יהיה יותר חשוב מכל דבר אחר, כמו התפקיד שלו כחבר שלי. הוא גם שמר עליי. ידעתי שהנאמנות שלו לספר סיפור שהוא אמת, שהשחקנית תגלם באופן מלא בדיוק את הכוונות שלו, זה הדבר הכי חשוב בעולם, והוא ממש צדק, כי ריימונד היא פשוט מושלמת לתפקיד הזה". צילום: כנות היא תכונה חשובה ליוצר. "הוא היה כנה עד כאב. האמת היא מה שעניינה אותו. הדאגה לזולת הייתה חלק מהגוף שלו. יש לו עכשיו קבוצה של חברים שמתפקדים כמו משפחה, מטפלים בכל הדברים שלו יחד עם המשפחה. כולם פועלים עם אותה אהבה טהורה. אנחנו אוהבים אותו לעד. זה שהוא לא פה פיזית, לא אומר שהוא נעלם מבחינתנו. "אני שמח שהוא הצליח לסיים את הסרט ולשלם משכורות", אומר אביו שמואל. "כשהוא סיים את הסרט הוא היה במין היי כי הוא הספיק הכל. הוא היה דוגמה לאהבה, חמלה ונחישות. החברים שלו היו כל כך קרובים אליו, לכן אין פלא שהם כל כך מתאבלים עליו". "נחמה", סרט בן 25 דקות, שמועמד לפרס אופיר בקטגוריית הסרט הקצר הטוב ביותר, עוסק בנחמה שיוצאת לחופשה עם הבת שלה במטרה לגשר על הפערים ביניהן. אמסלם היא השחקנית הראשית ולצידה משחקים נילי צרויה, מורן רוזנבלט ואולג לוין. זמן קצר לפני שנלחם לסיים את "נחמה", צילם גלעדי את הסרט העלילתי האחרון שלו, "ואהבת", עם מיכאל מושונוב ויעל אלקנה. בשיחה עם השחקניות וההורים של ניצן היו הרבה דמעות, אבל גם צחוק, בדיוק כמו בניצן. "ב'נחמה' וב'חתונה מנייר' הדמויות מחייכות", אומרת רוזנבלט. "כל הזמן רבתי איתו על זה, ואחרי הצפייה בסרט הבנתי למה הן מחייכות. החיוך הוא גם נחמה. ניצן היה דמות אימהית, גם אליי לי וגם לאחרים. "הוא לא סתם כתב הרבה על אימהות. גם בדוקו שהוא עשה וגם בסרטים העלילתיים הוא חיפש נושאים לדבר עליהם מתוך שליחות וטוב-לב ולא מתוך אגו. הוא הביא את האנשים השקופים, את האנשים המחוקים, לקדמת הבמה. הוא קרא לסרט שלו 'ואהבת' כי זאת הייתה המהות שלו". "אמא, הסרטים הם הילדים שלי" גלעדי, המבוגר מבין שלושה אחים, נולד ב-1970 בבאר שבע. אביו היה מנהל בית ספר ואמו אחות. כשהיה בן שש עברה המשפחה לרחובות, וחמש שנים אחר כך התקבל להופיע בתחרות השירוויזיון, שם שר שני שירים. "היה לי קול פלצט נוראי", סיפר לי בראיון שערכנו כחצי שנה לפני מותו. "ילדים נורא צחקו על הקול שלי. כל פעם שהייתי חוזר הביתה היו זורקים עליי אבנים וצועקים לי, 'הומו, הומו'. ואני עוד לא ידעתי אז מה זה הומו". הרבה שנים הסתיר גלעדי את נטייתו המינית. "הייתי בטוח שברגע שאבא שלי יידע מה אני, הסוף שלי יגיע", אמר. "רק כשעברתי ללמוד משחק בניו יורק בגיל 22, הרשיתי לעצמי לחיות". מילי אביטל, שאיתה נסע ללמוד משחק בניו יורק, הייתה בין הראשונים להם סיפר. "היינו מאוד קרובים, וברור היה שיספר לי", היא אומרת. "הוא היה העד היחידי לכל המהפך שעברתי שם כי אחרי שנת הלימודים הראשונה קיבלתי תפקיד בהוליווד. הוא עשה סרט, 'אם אין אני לי מי לי', שעקב אחרי כל מה שעשיתי בהוליווד, וגם על הימים שבהם מלצרתי וגרנו ביחד. "הוא היה ממש כמו אח שלי והמשפחה שלו היא כמו המשפחה שלי. הייתי עדה גם לתהליכים שהוא עבר עם עצמו בלנסות להיות שחקן בניו יורק. כשזה לא הלך לו, הוא התבאס. הוא אמר, 'את מקבלת את התפקידים של האמריקנים ואני מקבל את התפקידים של הערבים'. אז הוא החליט לחזור לארץ, לעשות שינוי בקריירה שלו ולביים". ידעת כמובן גם את הסודות שלו. "ידעתי עליו הכל - בחיים הפרטיים והמקצועיים, לפני שכולם ידעו. לא היו בינינו סודות. ידעתי כמובן גם על נטייתו המינית. הייתה לנו גם תכונה משותפת, ששנינו רצינו לטרוף את העולם, אם כי הוא היה קצת יותר פרוע ממני. הוא לא היה פרוע, הייתה לו בעצם סקרנות רעבה ובריאה. הוא בא ממשפחה מסורתית-דתית". "הוא יצא מהארון מולנו כשהוא היה בן 35", אומרת אמו רחל. "כשהיינו שואלים אותו למה הוא לא מוצא בת זוג, הוא אמר, 'אמא, הסרטים הם הילדים שלי'. הוא היה אומר לי, 'אמא, אם אני אמצא מישהי שתסחרר אותי, אני אתחתן איתה'. נודע לנו במקרה על הנטייה שלו, וכששאלתי אותו, הוא אמר, 'כן אמא, אני כזה'". רוזנבלט: "אני זוכרת שכשעברתי דירה, ניצן שיפץ לי את כל הדירה. הוא עשה דברים מאוד גבריים". שמואל: "אני לא הומופוב. באתי לניצן לא מזמן ואמרתי לו, 'מצידי שכל בן אדם יעשה מה שהוא רוצה'. הוא סיפר לי יום אחד שאת רוב החברים ההומואים שלו המשפחה ניתקה מהבית, ושאני היחידי שעוד מקבל את זה, למרות שהיה לי לא קל בהתחלה עם הנטייה המינית שלו. אמרתי לו, 'ודאי שאני אקבל את זה. אם אתה באמת חושב שזאת תכונה מולדת, תעשה מה שאתה רוצה. הלוואי ויהיה לך בן זוג וילדים". רוזנבלט: "גם כשהוא יצא מהארון הוא לא היה בהמון מערכות יחסים". אחרי שהשיק ב-1998 את סרטו "אם אין אני לי מילי", גלעדי הקים חברת הפקות והחל ליצור סרטי תעודה. סרטו הבא היה "האויב האחרון", שתיעד חזרות של קבוצת שחקנים פלסטינים - ישראלים וירדנים - על מחזה שכתב עבורם מחזאי אמריקאי. לאחר מכן ביים את "בחזקת סאטמר" וב-2007 יצא סרטו "ירושלים גאה להציג", שעקב אחר המאבק לקיים את מצעד הגאווה בירושלים. סרטו העלילתי "כאילו אין מחר" יצא ב–2022 ועקב אחרי שלושה צעירים תל אביבים על רקע פיגוע ירי המתרחש במצעד הגאווה. בזמן שהמצוד אחר היורה נמצא בעיצומו, הם נשאבים ללילה עמוס בסקס, סמים ופרנויה. לאורך השנים גלעדי הקים והוביל במשך 14 שנה את "דוקוסטארט", חממה ליוצרים בתחילת דרכם של הפורום הדוקומנטרי, ושימש כמרצה במחלקה לתקשורת חזותית במכון הטכנולוגי חולון. "העשייה שלו הייתה החלום שלו והוא הגשים אותו" "פגשתי אותו בפריז", נזכרת אביטל בעת שבה גילה לה גלעדי כי הוא חולה, "נסעתי לשם לעבודה והוא היה שם בזמן המלחמה. אכלנו ארוחת ערב והוא אמר לי, 'משהו לא בסדר אצלי'. למחרת הוא נסע לארץ. היה ברור לי שהוא עושה בדיקות וגם שמשהו לא בסדר. הוא התקשר אליי מיד אחרי הביופסיה וסיפר לי שיש לו סרטן. הייתי מעורבת בצד הרפואי שלו, ועזרתי לו עם האדמיניסטרציה הרפואית. לכל אחד מהחברים, וכמובן המשפחה, היה תפקיד. השיחות בינינו על מוות היו מאוד אמיתיות וישירות". מה הוא אמר לך? "הוא אמר, 'אני לא רוצה לסבול. אני אדבר על זה גם עם ההורים שלי'. ההורים שלו הם משהו באמת יוצא-דופן. אנשים שליוו אותו באהבה, גם כשהם לא ידעו על החיים הפרטיים שלו. לא הייתה אז פתיחות כמו היום. הוא גם עבר תהליך עם עצמו, בעיקר דרך האמנות, ועבר את זה בגאווה גדולה. האמנות אפשרה לו להגיד דברים מאוד עמוקים. "בסרט האחרון, הנפלא, 'נחמה', הוא נוגע בחייו, ביחסים בין ההורים וילדים. הוא לא עשה סרט דוקומנטרי על עצמו, אלא סרט שהוא חמלה כלפי אחרים. האהבה סביבו הייתה הדבר הכי מרגש. הבן אדם היה אוהב ואהוב. כולם אהבו אותו". מתי נפרדת ממנו? "הייתי בארץ לשבועיים בסוף יוני. היה לי ברור שזאת תהיה הפעם האחרונה שאראה אותו. זה היה זמן קסום. ראיתי אותו אצל הוריו ובילינו יחד כמה שהיה אפשר. זה היה זמן מאוד כואב ומתוק ביחד. אמרתי לו כמה אני אוהבת אותו. הוא ידע גם להיות מאוד כנה ולהגיד, 'אני מת מפחד. אני לא מסוגל, קשה לי'. בפרידה בכינו, צחקנו וכעסנו. "אמרתי לו כל הזמן, 'אני לא מכירה עוד אנשים שעשו כל כך הרבה בזמן כזה קצר מבחינת העשייה שלהם'. הוא ראה את כל העולם, זכה במלא פרסים, ביים שלושה סרטים עלילתיים תוך כמה שנים, שבארץ זה כמעט בלתי-אפשרי. הוא עבר מסרטים דוקומנטריים לסרטים עלילתיים, כאילו זה מובן מאליו, שזה ממש לא. העשייה שלו הייתה החלום שלו והוא הגשים אותו. אז ברור שאנחנו תמיד מתים לפני שכל החלומות מתגשמים, אבל הוא לא הפסיק לחלום עד הרגע האחרון. ביום שטסתי הוא כבר נכנס לבית חולים. הוא נפטר בבית כמה ימים אחר כך". ההורים שלו עדכנו אותך? "דיברתי עם ההורים שלו עד הרגע האחרון. שעה אחרי שהוא נפטר הם התקשרו להגיד לי שהוא איננו. ממש ספרנו יחד את הדקות האחרונות שלו וזה היה קשה. הוא ידע שאם אם ימשיך לקבל כימותרפיה, הוא יכול להמשיך לחיות, אבל לא לביים, והוא לא הסכים לזה. הוא אמר, 'אם אני לא יוצר, זה לא מעניין אותי. לא רוצה להיות בכיסא גלגלים רק בשביל לחיות עוד קצת. אני רוצה לביים ולהגיד את המילה האחרונה', וככה הוא עשה. הוא הגשים את מי שהוא. כמובן שתמיד יהיה לנו את החסר, את העובדה שהיה יכול לחיות הרבה יותר, אבל זו הטרגדיה שיש בחיים, שתמיד נפרדים מהם מוקדם מדי. ואצלו זה היה מאוד מאוד מוקדם. "הוא לקח המון תרופות כדי להיות מסוגל להגיע לסט, כדי להיות מסוגל לענות לטלפון, כדי להיות מסוגל לכתוב טקסטים. כולנו ידענו שאם אתה כותב לו 'מה שלומך', הוא לא יענה, אבל אם אתה כותב לו מה צריך לסרט, הוא מיד עונה כי הוא היה חייב לשמור על פוקוס בלתי רגיל. אני לא מכירה עוד בן אנוש שהיה מסוגל לעשות את מה שהוא עשה. "דרך אגב, ראיתי אותו גם בברלין", ממשיכה אביטל, "הוא החליט לנסוע לברלין באפיסת כוחות כדי לעשות תיקוני צבע ל'ואהבת'. הוא לא היה חייב לעשות את זה. הוא היה יכול גם להגיד, 'אוקיי, נשלח את הצלמת לעשות את זה או שישלחו לי דוגמאות'. אבל הוא אמר, 'לא, אני עושה את זה עד הסוף'. הנאמנות שלו לסרט הייתה מעל הכל. הוא הגיע בכיסא גלגלים לטיסה. הוא היה מאוד רזה, ואמרתי לו, 'אני פה, תעשה מה שאתה צריך, אל תדאג'". "הוא עבר טיפולים נורא קשים, אבל הוא היה גיבור", אומר אביו. "עשו לו בדיקות מאוד רציניות ומאוד יקרות, שעלו אלפי שקלים. הסרטן שלו היה בשלב ארבע, ובמצב כזה כבר לא משתתפים בתשלום כי אין טעם לתת תרופות". רחל, מתי הבנת שאין לו כבר סיכוי? "כשהוא הגיע למצב שבו הוא הצטרך הוספיס בית. שאלתי אותו, 'הוספיס בית או הוספיס בית החולים?', והוא אמר, 'אמא, אני רוצה להיות בבית'. הוספיס בית יכול להימשך גם חודשיים, אבל זה לקח שבוע וחצי. הוא היה מאוד מפוכח לגבי מצבו. הוא השביע אותי שאם המצב יידרדר, שלא נאפשר כל טיפול פולשני. הוא רצה למות בכבוד".