Историк: Израиль трансформируется в восточную религиозную державу и уходит от европейского образа

"ישראל כפי שהכרנו אותה הולכת אל העבר" – כך אומר פרופ' לוקאש תומאש סרוקה, היסטוריון פולני מאוניברסיטת הוועדה לחינוך לאומי בקרקוב, בראיון לרדיו קרקוב. סרוקה, שחוקר בין היתר את תולדות יהודי אירופה, ישראל והיחסים הפולניים-ישראליים, מתאר שינוי עמוק באופייה של המדינה היהודית. לדבריו, ישראל הולכת ומתרחקת מהדימוי האירופי שאפיין אותה במשך עשרות שנים. המדינה שנבנתה במידה רבה על ידי יהודים שהגיעו מאירופה הופכת בהדרגה לחברה ילידית ומזרח תיכונית יותר, שבה משקלן של קהילות המזרחים ושל הציבור הדתי הולך וגדל. סרוקה מתאר תהליך שהוא מכנה למעשה "מזרחיזציה" של ישראל. לדבריו, החברה הישראלית של היום שונה מאוד מזו שהכיר העולם המערבי בעשורים הראשונים של המדינה. המשמעות אינה רק שינוי בהרכב האוכלוסייה. היא ניכרת גם בשפה הפוליטית, בתפיסת האיום וביחס למזרח התיכון. עבור חלק מהאליטות והתקשורת באירופה, אומר ההיסטוריון, הרטוריקה הישראלית שלאחר 7 באוקטובר נשמעת זרה ולעיתים אף מזעזעת. אלא שלדבריו, אי אפשר להבין אותה בלי להביא בחשבון את השינוי התרבותי והדמוגרפי שעברה ישראל ואת המציאות האזורית שבה היא פועלת. אחד הנתונים הבולטים בראיון הוא הטענה שלפיה כ-150 אלף בני אדם עזבו את ישראל בשלוש השנים האחרונות, ובהם ישראלים חילונים בעלי מקצועות מבוקשים – אנשי הייטק, מתכנתים, אדריכלים ובעלי מקצועות נוספים. אלא שסרוקה דוחה את הפרשנות שלפיה מדובר ב"אקסודוס של האליטות הליברליות". במקביל לעזיבה נמשכת העלייה לישראל, בין היתר על רקע אנטישמיות במקומות שונים בעולם. לכן, לדבריו, השאלה הדרמטית יותר אינה כמה ישראלים עוזבים – אלא מי נשאר ומי מגיע. אחד הגורמים המרכזיים לשינוי הוא הגידול המהיר באוכלוסייה החרדית והדתית. לפי הנתונים שהוצגו בראיון, החרדים כבר מהווים יותר מ־14% מהחברה, ובשילוב קבוצות אורתודוקסיות נוספות שיעור הציבור הדתי עובר את רף רבע מהאוכלוסייה היהודית. לשינוי הזה יש השלכות ישירות על הפוליטיקה הישראלית, על שוק העבודה ועל שאלת השירות הצבאי. שיעורי הילודה הגבוהים בחברה החרדית והדתית צפויים להמשיך ולהגדיל את משקלה בעשורים הקרובים. לצד הביקורת, סרוקה דווקא דוחה תפיסה שלפיה ישראל היא מדינה זמנית או פרויקט שנמצא בסכנת היעלמות. "ישראל התקבלה כמדינה. היא הייתה, היא קיימת, והיא – אם הדבר מוצא חן בעיני מישהו ואם לא – תהיה", אמר. לדבריו, גם מדינות באזור נאלצות להשלים עם העובדה שישראל היא גורם קבוע במזרח התיכון, ולחשב את האינטרסים שלהן בהתאם. "אנטישמיות מהדור השלישי" אחת הטענות השנויות ביותר במחלוקת של סרוקה נוגעת ליחס של אירופה לישראל. הוא מבחין בין ביקורת לגיטימית על ממשלת ישראל לבין אנטישמיות, אך טוען כי חלק מהעוינות כלפי ישראל היא למעשה גלגול חדש של אנטישמיות - "אנטישמיות מהדור השלישי", כפי שהוא מגדיר את זה. לטענתו, במדינות שבהן כמעט לא נותרה אוכלוסייה יהודית משמעותית, העוינות כלפי יהודים עשויה לעבור אל המדינה היהודית עצמה. עם זאת, הוא מדגיש כי אין פירוש הדבר שאסור לבקר את ישראל. להפך: ניתן ואף צריך לבקר את מדיניות ממשלת ישראל ואת פעולותיה, במיוחד בנושאים הקשורים למלחמה, לפגיעה באזרחים ולמדיניות כלפי הפלסטינים. ומה עם עזה? סרוקה אינו מתעלם מהביקורת על ישראל בעקבות המלחמה ומהטרגדיה הפלסטינית. הוא אף מכיר בכך שחלק מהשיח הישראלי לאחר 7 באוקטובר כלל אמירות קשות ואף דה-הומניזציה כלפי פלסטינים. אלא שהוא מבקש להכניס את הדברים להקשר רחב יותר: מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר יצרה בישראל טראומה לאומית עמוקה, שחוברה אצל רבים לזיכרון השואה ולתחושת איום קיומי. ההקשר, לדבריו, אינו מצדיק שפה של דה-הומניזציה. "אי אפשר לדבר כך, ואסור לדבר כך", הוא מדגיש. בסופו של דבר, התמונה שמציג ההיסטוריון הפולני אינה של ישראל הנעלמת – אלא של ישראל שמשתנה. פחות אירופית, יותר מזרח-תיכונית; פחות חילונית, יותר דתית; ויותר ימנית ולאומנית. וזה אולי המסר המרכזי שלו: מי שמנסה להבין את ישראל באמצעות הדימוי שנבנה עליה באירופה לפני עשרות שנים, כבר מתקשה להבין את המדינה כפי שהיא היום. ישראל, לפי סרוקה, לא הולכת ונעלמת מהמזרח התיכון. להפך. היא נטמעת בו יותר ויותר – ובמקביל הופכת למדינה שקשה יותר עבור אירופה לזהות כ"ישראל הישנה".