Южная Корея использует талмудическую методику для развития критического мышления, пока Израиль опасается «религиозной» нагрузки

יש בסיפור הזה משהו כמעט בלתי נתפס. בדרום קוריאה, אלפי קילומטרים מירושלים, במדינה שאין לה כמעט קהילה יהודית ושמרבית אזרחיה מעולם לא פגשו יהודי, הפך התלמוד במשך עשרות שנים לסמל של חוכמה, הצלחה וחתירה למצוינות. ואילו כאן, במדינת היהודים, בערש התרבות שהולידה את המשנה, הגמרא ואת מסורת הלימוד היהודית בת אלפי השנים, עצם הניסיון להכניס יותר מארון הספרים היהודי למערכת החינוך הממלכתית עלול לעורר מיד את מילת הקסם המאיימת: “הדתה". הקוריאנים מסתכלים עלינו ושואלים מה הסוד. אנחנו מסתכלים על עצמנו ולעיתים מתנצלים עליו. הסיפור הקוריאני התחיל כבר באמצע שנות השבעים. בשנת 1974 הופיעה בדרום קוריאה אחת המהדורות הראשונות של ספר שהתבסס על סיפורים ורעיונות תלמודיים שהפיץ הרב האמריקאי מרווין טוקאייר. הספרים זכו להצלחה עצומה, ובהמשך הופיעו מאות גרסאות קוריאניות של ספרים המבוססים על סיפורי התלמוד, חוכמת חז"ל והמסורת היהודית. צריך לדייק: ילדי קוריאה אינם יושבים כולם עם מסכת בבא מציעא, רש"י ותוספות. רובם אינם לומדים גמרא כפי שלומדים בישיבה ישראלית. אבל דווקא כאן טמון העניין. הקוריאנים לא חיפשו דת. הם חיפשו דרך לטפח הישגים אינטלקטואליים. הם שאלו כיצד עם קטן כל כך הצליח להצמיח במשך דורות מדענים, רופאים, חוקרים, אנשי רוח, יזמים ואנשי עסקים, והגיעו למסקנה שהסוד איננו רק בתוכן היהודי, אלא גם בצורת הלימוד: שאלות, ויכוח, נימוק ועבודה משותפת. לכן הוקמו בדרום קוריאה עשרות מסגרות פרטיות המבוססות על שיטת החברותא. אפילו בגני ילדים שולבו סיפורים תלמודיים ולאחריהם דיון בין הילדים. מורים במערכת החינוך הכללית החלו להתעניין בשיטה הזאת ככלי לפיתוח יצירתיות ועצמאות, דווקא במדינה הידועה בתרבות לימודים תחרותית ובשעות ארוכות של שינון ושיעורים פרטיים. הקוריאנים הבינו שיש גבול לשינון. הם חיפשו את השלב הבא: היכולת לחשוב. ופה מתחילה האירוניה הישראלית. משרד החינוך הישראלי עצמו כתב בעבר באופן מפורש כי לימודי תורה שבעל פה, שהיו מקובלים בבתי הספר הממלכתיים היסודיים, נעלמו לחלוטין בשלב מסוים מתוכנית החובה. כיום קיימת תוכנית “תרבות יהודית ישראלית" מכיתה א’ ועד ט’, ויש בה מקורות יהודיים חשובים, משנה, פרקי אבות ותכנים מן המסורת. אבל לימוד שיטתי של תלמוד וגמרא איננו חלק מחייב ומשמעותי עבור רוב תלמידי החינוך הממלכתי. בחטיבה העליונה תורה שבעל פה ומשפט עברי מוצעים כמקצוע בחירה. כלומר, תלמיד ישראלי יכול לסיים שתים עשרה שנות לימוד במדינת ישראל מבלי לדעת כיצד נראה דף גמרא, כיצד בנויה סוגיה תלמודית ומה פירושו של ויכוח בית מדרשי אמיתי. וזו החמצה חינוכית עצומה. לא משום שצריך להפוך ילד חילוני לדתי, אלא מפני שאפשר ללמוד תלמוד גם ככלי אינטלקטואלי: לבחון טענה, להשוות בין עמדות, להקשות על טקסט עתיק ואפילו לחלוק עליו. זוהי אחת התרומות הגדולות של המסורת התלמודית, לא רק המסקנה, אלא הדרך אליה. אלא שבישראל של השנים האחרונות, כאשר מופיעים תנ"ך, משנה, תפילה, מסורת או זהות יהודית במרחב הממלכתי, השאלה הראשונה אצל חלקים מהשיח הפרוגרסיבי איננה תמיד “מה הילדים יכולים ללמוד מזה?", אלא “האם זו הדתה?". וכאן מתחיל הנזק. פרוגרסיביות שמבקשת להגן על חופש הבחירה היא דבר לגיטימי ואף חשוב. אבל כאשר היא הופכת לחשדנות כמעט אוטומטית כלפי כל ביטוי של זהות יהודית, היא מפסיקה להיות פלורליסטית והופכת בעצמה לכוח מצמצם. כך הופך החשש מהדתה ממנגנון הגנה מפני כפייה למכשול בפני היכרות עם התרבות שממנה צמחה המדינה. הנזק איננו רק בזהות היהודית של ילדינו. הוא גם חינוכי. כאשר מרחיקים את התלמוד מבית הספר רק משום שהוא נתפס כטקסט דתי, אנחנו מוותרים באותה הזדמנות על אחד מאוצרות החשיבה הגדולים שיצרה התרבות היהודית. אנחנו מוותרים על מסורת המלמדת לשאול, לפקפק, להתווכח, לבחון טיעון ולהגן על עמדה. דווקא בעולם שבו ילדים מקבלים תשובות בתוך שניות ממנועי חיפוש ומבינה מלאכותית, היכולת לשאול את השאלה הנכונה חשובה יותר מהיכולת לשנן את התשובה. והרי זה בדיוק מה שהגמרא עושה כבר מאות שנים. פלורליזם אמיתי איננו מחיקת המורשת שלך. פלורליזם הוא היכרות עמוקה איתה ויכולת לבחור מה לקבל ממנה, מה לפרש מחדש ומה לדחות. מי שאינו מכיר את המקורות שלו איננו ליברלי יותר. הוא פשוט יודע פחות. לכן האירוניה חריפה כל כך: מדינה במזרח אסיה לוקחת מן המסורת היהודית כלי לימודי ומנסה להשתמש בו כדי לטפח ילדים יצירתיים ועצמאיים יותר, בעוד שבמדינת היהודים אנחנו עדיין מתווכחים אם עצם החשיפה למסורת הזאת היא סכנה. במקום לפחד מהמילה “גמרא", מערכת החינוך הישראלית צריכה להבין מה הבינו הקוריאנים לפני עשרות שנים. התלמוד איננו רק ספר דתי. הוא גם מסורת של חקירה, מחלוקת וחשיבה משותפת. הוא מלמד שאין כמעט שאלה שאסור לשאול, שאין כמעט טענה שאסור לבחון ושגם גדולי החכמים אינם פטורים מוויכוח ומביקורת. אלה בדיוק הכישורים שאנחנו אומרים שאנחנו רוצים להעניק לילדינו בעולם של בינה מלאכותית, מידע אינסופי ושינויים מהירים. יש משהו עצוב בכך שצריך להגיע לסיאול כדי לגלות מחדש דבר שנולד בירושלים ובבבל. הקוריאנים אימצו חלק מהמורשת שלנו מפני שהם מאמינים שהיא יכולה להפוך אותם לטובים, חכמים ומצליחים יותר. אולי הגיע הזמן שגם אנחנו נפסיק לפחד ממנה. הכותב הינו יועץ אסטרטגי מומחה לניהול משברים ומאבקים