Правда о женской силе: возвращение к своей сути и выбор идти в мир по собственной воле

אישה עומדת בפתח ביתה. היד שלה מושטת אל הדלת, התיק כבר תלוי על כתפה, עוד מבט אחרון במראה, ואז היא עוצרת לרגע. "לשים את המסכה או לא לשים את המסכה?", היא שואלת את עצמה. "האם סוף סוף זה יהיה היום שבו אצא מפתח הדלת עם כל המתנות שקיבלתי מהבורא ואהיה אני במלוא תפארתי, או ששוב אבחר לשים את המסכה ולהקטין את עצמי?". מה שהיא באמת שואלת הוא: "מי אני כשאני לא מנסה להיות מה שמצפים ממני?". זו לא שאלה חדשה. היא נשאלה כבר על ידי שרה אמנו, כשצחקה בתוך האוהל (בראשית יח, יב); על ידי מרים, כשלקחה תוף בידה ויצאה במחול על שפת הים (שמות טו, כ); על ידי דבורה, כשישבה תחת התומר ושפטה את ישראל (שופטים ד, ה); ועל ידי אסתר, כשעמדה בארמון המלך, ידעה שהיא עלולה למות, ובכל זאת אמרה: "וכאשר אבדתי - אבדתי" (אסתר ד, טז). ארבע הנשים הללו נגעו במקום אחר של אותה עוצמה: שרה בקול פנימי שפרץ החוצה, מרים בהובלת נשים אחריה, דבורה בסמכות לבחור ולהכריע, ואסתר בנכונות לשלם מחיר אישי כדי לחולל שינוי. ארבעת הרגעים האלה הם, למעשה, ארבעת הפנים של אותה עוצמה. לא צריך לצעוק בשביל להישמע המילה "העצמה" הפכה למאוסה, במיוחד לאור השימוש הציני שנעשה בה ברשתות החברתיות. נדמה שכולן מדברות על העצמה נשית, מבלי לדעת שהשורש שלה, ע-צ-מ, הוא אותו שורש של "עצם" - מה שמחזיק את הגוף, המבנה הפנימי, הדבר שממנו הכול נבנה. העצמה אמיתית היא לא תוספת חיצונית ולא איפור על פנים מצולקות. היא חזרה אל העצם, אל מה שכבר קיים בך, אחרי שמסירים את השכבות שהסתירו אותו. יש כמה אי הבנות נפוצות סביב המושג הזה. קודם כול, העצמה היא לא רעש. אין קשר בין עוצמת הקול לעוצמת האישה, ולא צריך לצעוק בשביל להישמע. יש נשים שקטות שמזיזות הרים, ויש נשים רועשות שבורחות מעצמן. העצמה היא גם לא חוסר תלות. יש תפיסה רווחת, בעיקר בשיח הפופולרי, שלפיה אישה חזקה היא כזו שלא צריכה אף אחד. מנגד, היהדות אומרת כי "לא טוב היות האדם לבדו" (בראשית ב, יח), וזה נכון גם לגבי האישה. אישה עוצמתית יודעת להישען, לבקש עזרה ולהיות בקשר עמוק, בלי לאבד בתוכו את עצמה. ולבסוף, העצמה אינה משמעותה להפוך לגרסה קשוחה יותר של עצמך ולהידמות לגבר. זו טעות שקל ליפול בה כשמדמיינים הצלחה כתבנית של תחרותיות ותוקפנות. דוגמה לכך אפשר למצוא אצל רבי עקיבא, שעמד יום אחד מול אבן שנחצבה על ידי טיפות מים מתמשכות, והבין שאם המים הרכים יכולים לחדור אבן קשה, גם דברי תורה יכולים לחדור לליבו הקשוח (אבות דרבי נתן, פרק ו). מאותו רגע החל ללמוד, בגיל 40, ונעשה לאחד מגדולי ישראל. סיפור רבי עקיבא מראה שעוצמה אמיתית היא לא תמיד כוח ותוקפנות, אלא התמדה, רוך ושקט. וזו בדיוק הסיבה שכדאי לעצור רגע ולשאול: איפה בכלל מופיעה ה"העצמה" הזו במקורות שלנו? העצמה נשית במקורות התשובה נמצאת, בין השאר, בפרק ל"א בספר משלי, המוקדש לתיאור "אשת חיל", שם כתוב: "חָגְרָה בְעוֹז מָתְנֶיהָ, וַתְּאַמֵּץ זְרֹעוֹתֶיהָ" (משלי לא, יז). זהו תיאור פיזי של כוח, של אישה שקושרת את מותניה כמו לוחם היוצא לפעולה. בהמשך אותו הפרק כתוב: "עֹז וְהָדָר לְבוּשָׁהּ וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן" (משלי לא, כה). עוצמה והדר הם לא תכשיט שהאישה עונדת מדי פעם, אלא הבגד שהיא לובשת בקביעות. מעניין לשים לב שב"ותשחק ליום אחרון" מדובר על אישה שלא מפחדת מהעתיד, כי העוצמה שלה נטועה עמוק מספיק כדי להכיל גם אי ודאות. מקור נוסף מופיע בתלמוד: "בזכות נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים" (סוטה יא ע"ב). חז"ל מייחסים לנשים באותו דור תפקיד מכריע בגאולה, משום שגם ברגעים הכי חשוכים של השעבוד הן סירבו לוותר על התקווה. זו עוצמה שלא מתבטאת בקרב גלוי, אלא בהתמדה שקטה לשמור על אמונה כשהכול מסביב אומר להתייאש, בדיוק אותה עוצמה שראינו קודם אצל רבי עקיבא. כשמניחים את שלושת המקורות האלה זה לצד זה - אשת החיל שחוגרת עוז במותניה, נשות מצרים שהחזיקו באמונה, והמים שמנצחים את הסלע בהתמדה ולא בכוח - מתחילה להצטייר תמונה ברורה של מה שה"עוצמה" הזו בכלל אומרת: התמדה שממשיכה לפעול גם כשאף אחד לא רואה. איך מזהים העצמה בחיים האמיתיים? הגדרות יפות נשארות על הנייר אם אין להן אחיזה במציאות. השאלה האמיתית היא לא מה זו העצמה בתיאוריה, אלא איך אפשר לזהות אותה, או את היעדרה, בתוך יום רגיל. להלן ארבעה תחומים שבהם ההעצמה נבחנת בפועל. הביטחון לבחור לבחור פירושו לקחת אחריות על החיים שלך, במקום לחכות שמישהו אחר יחליט בשמך או לתת לפחד לעשות זאת בשבילך. ביהדות, הבחירה החופשית היא עצם המהות של להיות אדם: "הכול צפוי והרשות נתונה" (פרקי אבות ג, טו). גם כשהעולם מלא בציפיות ובקולות חיצוניים, הרשות עדיין נתונה בידייך. בפסיכולוגיה קוראים לתחושה הזאת "מסוגלות עצמית", האמונה הפנימית שאני מסוגלת לפעול ולהשפיע על חיי. זוהי תכונה שנבנית בהדרגה, צעד אחרי צעד. כל בחירה, אפילו הקטנה ביותר - כמו איזו חולצה ללבוש או מה להזמין בתפריט - מאמנת שריר. בחיים האמיתיים זה נראה כך: לומר "לא" בלי להתנצל שש פעמים לאחר מכן, לבחור עבודה כי היא נכונה לך ולא כי היא "מכובדת", או להמשיך במערכת יחסים מתוך בחירה ולא מתוך פחד להישאר לבד. הביטחון לדבר בתורה, קול האישה אינו דבר שולי. שרה אמרה לאברהם "גרש האמה הזאת ואת בנה", ואלוקים אמר לו: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה" (בראשית כא, יב). בספר שמואל נמצא את חנה מתפללת בלחש, עד שעלי הכהן חושב שהיא שיכורה, ובכל זאת קולה הפנימי נשמע והיא יולדת את שמואל הנביא (שמואל א, א). אומרים שבינה יתרה ניתנה לאישה (תלמוד בבלי, נדה מה ע"ב), הבנה עמוקה יותר שדורשת ביטוי. השתיקה מעולם לא הייתה המצב הטבעי של האישה היהודייה. היא הייתה, לעיתים, מה שהוטל עליה מבחוץ. לפעמים משפט אחד, שנאמר בבהירות ובנחישות, שווה יותר מנאום שלם. להגיד באספת הורים "אני חושבת אחרת", בלי לחייך בשביל לרכך את המכה - זה הביטחון לדבר. לספר לבעלך מה כואב לך לפני שזה הופך לכעס - זה הביטחון לדבר. לשאול שאלה בשיעור בלי לבדוק קודם אם היא "מספיק חכמה" - זה הביטחון לדבר. קול הוא עדות לכך שיש בפנים מישהי שראויה שישמעו אותה. הביטחון להופיע הפסוק "כל כבודה בת מלך פנימה" (תהלים מה, יד) התפרש לעיתים כהוראה להיעלם, להצטמצם או להישאר מאחורי הקלעים. אבל "בת מלך" היא זהות. אישה שיודעת שהיא בת מלך לא צריכה את האישור של כל מי שנמצא בחדר. ה"פנימה" הוא לא רק הוראה איפה לשהות, אלא תיאור של מקור הכבוד - הוא מגיע מבפנים ואינו תלוי באישורים חיצוניים. בחיי היומיום, הביטחון להופיע נראה כך: להיכנס לחדר בלי לסרוק קודם מי כבר שם ומה חושבים עלייך, לקבל מחמאה בלי לדחות אותה מיד, או לתפוס מקום פיזי בעולם במקום להתכווץ בו. גם זה, כמו כל השאר, לא קורה ביום אחד. זו עבודה של בניית הרגלים חדשים, שבה כל פעם שאת נשארת בחדר במקום לסגת ממנו, את מלמדת את הגוף ואת הנפש שמותר לך להיות שם. הביטחון להשתנות העצמה נשית אמיתית לא הופכת אישה לקשוחה ומנוכרת עד כדי בדידות. רות המואבייה בחרה, במודע ובעוצמה, לומר לחמותה נעמי: "כי אל אשר תלכי אלך" (רות א, טז). זה מעיד על בחירה בנאמנות ובאהבה ללא תנאים. הצניעות שלה לא באה על חשבון החוזק, אלא הייתה הצורה שבה החוזק שלה בא לידי ביטוי. היא לא הרימה קול ולא נאבקה. היא פשוט הלכה אחרי מה שהחליטה שהוא נכון לה, גם כשזה אומר לעזוב הכול ולהתחיל מחדש בארץ זרה. רכות אינה ההפך מהעוצמה, היא צורה שלה. אישה שמסוגלת לבכות, לאהוב באמת ולשנות כיוון כשמשהו כבר לא עובד - היא עוצמתית בצורה שלמה יותר. בשביל שתוכלי לתרגל את הביטחון להשתנות בחייך, תוכלי, למשל, להודות שטעית בלי שתתפסי את עצמך ככישלון. תוכלי לשנות כיוון בגיל ארבעים, חמישים או שבעים, ולראות בזה עליית מדרגה ולא עיכוב. גם כאן, כמו בשלושת המקומות הקודמים, העוצמה אינה נמדדת בכמה חזק מחזיקים, אלא ביכולת להבין מתי צריך לשחרר. חזרה אל הדלת אם כן, העצמה נשית אינה רכישה של תכונה חדשה. היא חזרה הביתה - אל העצם, אל בת המלך שכבר נמצאת שם, אל הקול שתמיד היה שייך לך. חזרי רגע אל האישה שבפתח הבית, זו שממנה התחלנו. אולי את בבוקר עמוס, מהססת רגע לפני היציאה החוצה אל העולם. השאלה שאת שואלת את עצמך לא נעלמת, אבל היא יכולה להתחיל להישמע אחרת ברגע שתביני שהתשובה כבר נמצאת אצלך בפנים, והיא רק מחכה שיפתחו לה את הדלת. יש הבדל גדול בין אישה שיוצאת מהבית כי היא חייבת לבין אישה שיוצאת מהבית כי היא בוחרת. מבחוץ, שתי הפעולות עשויות להיראות זהות לגמרי - אותה יד על אותה ידית, אותה רגל שחוצה את הסף. אבל בפנים, ההבדל הוא עולם ומלואו. וזו, בעצם, כל ההגדרה. העצמה נשית היא הרגע שבו היד על הידית זזה מתוך בחירה ולא מתוך פחד, היא הקול שנשמע כי הוא ראוי להישמע, היא הנוכחות שלא מבקשת רשות. העצמה נשית היא לא משהו שהופכים להיות. היא מי שאת, ברגע שאת מפסיקה להסתיר את זה. עוד בערוץ "אני רק אמא": המילה שאת אומרת כל יום ומכווצת את כל מי שאת לתכנים נוספים כנסו להידברות - אתר היהדות הגדול בעולם. חפשו אותנו גם ביוטיוב, באינסטגרם, בטיקטוק ועוד.